”מצוקת הדיור, ככינויה בפי הבריות, התופסת מקום כה נכבד בעתונות של היום, אין מהותה בכך, שמעמד הפועלים מתגורר דרך-כלל בדירות גרועות, צפופות-יתר, נגועות-חולי. מצוקת דיור זאת אינה תופעה שהיא מיוחדת להווה; אף אין היא אחת מן התלאות המיוחדות של הפרולטאריון המודרני, לעומת כל המעמדות הנדכאים שקדמו לו; אדרבא, עוקצה פגע במידה שווה למדי בכל המעמדות הנדכאים שבכל הזמנים. כדי לשים קץ למצוקת-דיור זאת, קיים אך אמצעי אחד: להעביר מן העולם כליל את ניצולו ואת דיכויו של המעמד העובד על-ידי המעמד השליט. – מה שמכנים בימינו מצוקת-דיור, הרי זו ההחמרה המיוחדת שחלה בנסיבות-הדיור הגרועות של הפועלים, מחמת הצטופפותם הפתאומית של האוכלוסין הנוהים לערים הגדולות; עלייה עצומה בשכר הדירה, הידחסות מוגברת של הדיירים בבתים הבודדים, ולגבי מקצתם היעדר-היכולת למצוא מחסה לראשם כלל. ומצוקת-דיור זאת מעוררת רוב מלל ולהג רק משום שאינה מסויגת למעמד הפועלים בלבד, אלא פוגעת גם בבורגנות הזעירה.“
(פרידריך אנגלס בפתיחה למאמרו ”לשאלת השיכון“, יוני 1872. מגרמנית: מ. שטראוס)
