‫תגובות לפוסט: "הרעיון של בראד סמית'"‬

‫מאת: אמיר ארד‬

‫אמיר ארד‬ — Mon, 24 May 2010 07:11:57 +0000

בהמשך לתגובה של אלון, שנשמעת סבירה לגמרי, הרי שכדי ליצור את הכלכלה היציבה הנשענת על עסקים קטנים, המדינה תצטרך תשתיות ממש כמו של אינטואיט. למעשה, אינטואיט לא תיעלם מעצמה אלא תעלים את כל השאר – ותיכנס לנישה של ספק תשתיות לכלכלה הגלובאלית. כמו פייסבוק, רק עם הרבה הרבה הרבה כסף.

‫מאת: אלון‬

‫אלון‬ — Fri, 12 Feb 2010 10:49:39 +0000

הוא מדבר על מוכרי פרחים כעל אנשים בודדים ששת"פ בינם לבין מוכרי פרחים אחרים במיקום גיאוגרפי שונה הוא צורך אמיתי שלהם.

הוא למעשה חותר תחת היסודות של חברה תאגידית – הרי אם יהיו כלים נוחים יותר לבעלי עסקים קטנים להתקיים תוך יצירת סינרגיה עם בעלי עסקים קטנים אחרים, הרי שהשוק התאגידי יאבד מכוחו לעומת עסקים קטנים.

זה ייצור כלכלה בריאה יותר, חסינה יותר עם מעמד ביניים מפותח יותר ולא תאגידי ענק עם בעלי מניות בודדים מאוד עשירים ועובדים שמרוויחים את הסכום הכי נמוך שבעלי ההון מצליחים לשכנע אותם לעבוד תמורתו.

והרי כשהמודל הזה יתרחב, אינטואיט תעלם מעצמה מכיוון שיהיו הרבה עסקים קטנים שיספקו את אותו פתרון שאינטואיט מספקת, אבל באופן אישי יותר.

זהו כמובן חזון אוטופי אבל ממשלה שרוצה כלכלה בריאה ויציבה, כדאי לה לעודד עסקים קטנים ולהקשות את התנועה על תאגידים גדולים. (יש יוצאים מהכלל כמו חברות של תשתיות לאומיות אבל גם שם הרגולטור צריך להתערב).

‫מאת: 1.618‬

‫1.618‬ — Thu, 08 Oct 2009 11:07:01 +0000

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3786857,00.html

‫מאת: 1.618‬

‫1.618‬ — Thu, 10 Sep 2009 08:17:26 +0000

"כשאני כותב,
אני מפליץ. גם אם זו
הפלצה קטנה כזו, שלא מפריעה לאף
אחד.

אני כותב יפה,
אבל אף אחד
לא רוצה
לשבת
לידי.

‫מאת: 1.618‬

‫1.618‬ — Tue, 04 Aug 2009 05:40:46 +0000

… אבל האין זה הקפיטליזם במיטבו?

בכל מקרה אני חושב שאתה דואג לחינם (או דואג לשם כתיבת המאמר) שכן בסופו של דבר ה-"עבדים" הם אנשים עם עולם ומלואו. קשה לי לומר שהאירגון שבו אני עובד (כן, כן, מיליוני דולרים בשנה וכל החארטה הזה) מנצל אותי. למשל, במסגרת העבודה שלי אני יכול לעיין במאמרים של תומר ליכטש ולהגיב עליהם – דבר שאיננו מקדם את הפרוייקט שלי במאומה. ואחרי העבודה? אני חוזר לאישה, לילדים, ל-World of Warcraft. בסוף השנה האירגון צריך לדאוג לאזן את המספרים, להציג אותם יפה למשקיעים, ולשמור לי על מקום העבודה. ואם הוא יכשל, או יפטר אותי? לא קרה כלום, יקח אותי אירגון אחר.

כלומר, אני מנצל את האירגון ולא להפך. אלא שאני לא מדבר על זה ביו-טיוב. אני בא בבוקר, עושה מה שאני רוצה (אפילו עובד, לפעמים) ומקבל משכורת כדי לחיות. אני לא חייב לעבוד באירגון הזה, אני יכול לבחור איזה אירגון שאני רוצה. או אפילו, שומו שמיים, לפתוח עסק קטן משלי ולעבוד באמת קשה – אבל להכניס את הרווחים לכיס הפרטי שלי. אולי אפילו להעסיק איזה עובד או שניים, ולנסות להרוויח כמה שיותר מהעבודה שלהם. בכל זאת, ניצול אירגוני זו מסורת שחבל לוותר עליה.

‫מאת: מיטל‬

‫מיטל‬ — Sat, 01 Aug 2009 07:07:45 +0000

יפה אמרת!

‫מאת: נמרוד ברנע‬

‫נמרוד ברנע‬ — Fri, 31 Jul 2009 20:00:44 +0000

זה פאקינג מפחיד. זה מה שיש לי להגיד.

‫מאת: חנן‬

‫חנן‬ — Fri, 31 Jul 2009 15:47:22 +0000

מעורר מחשבה. תודה. אבל על סמך מה אפשר היה לקוות שיהיה אחרת? איך אפשר היה לקוות שתיווצר כלכלה "חדשה", שמבוססת על רצון טוב? המתכנתים של אובונטו, הכותבים של ויקיפדיה: לכולם יש עבודה נוספת. אחרת הכל מתמוטט. ואגב, כדא לעיין אצל ביכלר וניצן (2001), "מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום" ותורת ה"הצבר הדיפרנציאלי" שלהם. לטענתם (המפושטת כאן) בצבירת הון שתי אפשרויות: הרחבת ההצבר, כלומר ניסיון לכבוש נתחי שוק נוספים, והעמקת ההצבר, כלומר מיקסום הרווח על כל עובד נתון. דהיינו: קודם רוכשים חברות, אחר כך מחפשים לפטר מהן כמה שיותר עובדים ("התייעלות"), אחר כך מוכרים ברווח וחוזרים על הפעולה שוב.