האסטרטג: רוצה להיות פופולרי?
התלמיד: כן.
- אלמד אותך איך להיות פופולרי – כמוני.
- איך?
- אני השתמשתי באינטרנט: כתבתי המון, פרסמתי המון – בהמון מקומות.
- על מה כתבת?
- על איך להיות פופולרי.

מחר אשתתף ביום עיון של איגוד האינטרנט הישראלי ואדבר על ממשקים, חוויה ותודעה. ההודעה הרשמית:

המפגש הקרוב של איגוד האינטרנט הישראלי יעסוק בשימושים אישיים בחיי היום יום של מדיה חברתית. המרצים, העוסקים באינטרנט ומדיה חברתית יציגו כלים לחיפוש מידע, יצירת קשר עם אנשים ושמירה על קשרים קיימים, ניטור ושמירה על עדכניות בתחומי עניין ומיתוג עצמי. נדון גם בהיבטים תיאורטיים, כגון השימוש המתאים בכלים כגון פייסבוק, טוויטר, דלישס, ולינקדאין והאם כדאי לשלב ביניהם. לבסוף, נדון בטוויטר כאחת ההמצאות הגדולות באינטרנט מאז הדפדפן

בין היתר אומר את המשפט הבא:

במובן הבסיסי ביותר, רשת חברתית היא רשת המספקת את היצר החברתי של הגולש.

פרטים נוספים בעמוד האירוע בפייסבוק.

למה בעצם כולם מתרגשים מזה ש"האח הגדול" של קשת עקף בהליכה את האח הגדול של אורוול בתוצאות החיפוש בגוגל? אולי מאותה סיבה שהתרגשו צדיקי ישראל מקמפיין ה-SEO שקידם את אתר עיר לכולנו בחיפוש "תל אביב" בגוגל.

על כל פנים, יש תקדים: השפה האנגלית נדחקה למקום שלישי במנוע החיפוש כאשר מנסים למצוא את האות m. אות בשפה האנגלית, כן, אבל במקום הראשון בגוגל — הסרט M של פריץ לאנג. אחריו בתור: יחידת המידה מטר (m) ורק אחריה האות m, האות ה-19 בשפה האנגלית.

האם נעשה נזק ממשי בעולם? התשובה היא כמובן: לא. או בעצם: כמובן שלא. קצת מצחיק אותי כל הרעש סביב עניין גוגל. כתבתי את זה בכמה תגובות לפוסטים פה ושם, ואחרי הגילוי על m הרגשתי בצורך לכתוב את זה גם פה: זה מצחיק אותי. כנסו ל-Google Earth וחפשו את ישראל. עכשיו דמיינו שעל פיסת האדמה הקטנה הזו יושבים כמה בני-אדם שצועקים: הזהרו שלא לפרק את העולם! שמרו על גוגל מסודר! גוגל, מצדו, ממפה את האנשים האלה וממשיך, בדרכו השקטה, לכוון, להוביל, להתבסס.

לא "לסדר" את גוגל — אפשר להבין את זה בשתי דרכים. 1) לא "לעבוד" על גוגל. לא למשוך אותו באף, לא לקדם אתרים באמצעות מלות מפתח מבויימות, לתת לגוגל לייצג את העולם כפי שהוא. 2) לא לארגן את גוגל. הוא יכול לארגן את עצמו. למעשה, הוא מארגן את העולם, ובתור העולם המאורגן של גוגל, אפילו בלתי אפשרי מצדנו לארגן את המארגן. קצת כמו אדם בורא אלוהים. לא שגוגל אלוהים, אבל מצד שני, היוזר הוא לא תמיד בנאדם.

אני גם מסתייג מעצם האפשרות הראשונה, "לארגן את גוגל כך שייצג נאמנה את העולם". זה מעבר לבלתי-אפשרי, זה מגוחך, הרי העולם אינו מסודר לפי pagerank. בא לי להגיד את זה והנה אני אומר את זה: העולם לא מסודר בכלל. ובעולם "האח הגדול" של קשת עקפה את ג'ורג' אורוול וגם דרכה לו על הרגל. מתמודדי התוכנית עצמם אינם יודעים את מקור הביטוי "האח הגדול", והתוכנית עצמה מתפארת בזה, משדרת את הודאתם, ועושה מזה כסף. אנחנו עושים מזה בידור. מיניסטריון הידע ניצח.

ולכן אחזור על עצמי, כי גם זה לא יעשה שום נזק, ואומר שוב, ואולי שוב ושוב, שהנסיון לסדר את גוגל מצחיק אותי. אף אחד לא מסדר את גוגל. לא בדרך א' ולא בדרך ב'. גוגל מסדר את העולם. בדרך א', ב', ג', ד' וגם ה'. כן, גם ה'. הנה חזרתי על עצמי. הנה אני חוזר על עצמי על קישור לעצמי. אני מסדר את גוגל וגוגל מסדר אותי. הכל מסודר, העולם נח, כל ההיסטריה היא חלום, אני חושב שבחוץ יורד גשם, אבל לא יורד גשם, טעיתי.

נ"ב. אני יודע שהתפריט בצד הבלוג גולש הצידה. תודה לכל מי שדיווח. הפנקס הפתוח במהלך מעבר שרתים. אנא, סבלנות. תוקן ברובו. אשמח לדיווחים על באגים נוספים. כלומר לא ממש אשמח, אבל אודה על כל דיווח. תודה מראש.

עדכון: הפוסט פורסם בערוץ דיגיטל במקו. התודה לג'וני!

[זהירות, טקסט]

רוב האינטרנט פועלת על פרסומות. רוב האתרים הגדולים, לפחות. הכלכלה הזו מכונה "כלכלת תשומת-הלב". היא מכונה כך משום שהמטבע העיקרי שלה הוא תשומת-לב. כל מה שאנו מפנים אליו תשומת-לב מקבל מאיתנו כוח. בין אם נקליק כדי לקרוא עוד על לינדסי לוהן, נשאר אחרי הפרסומות כדי לצפות בכתבה על לינדסי לוהן, או נצפה בוידאו של לינדסי לוהן ביוטיוב – אנו מחווטים את המוח הגלובלי של כדור הארץ ומלמדים אותו שלינדסי לוהן היא משהו חשוב. — עידו הרטוגזון, Digital Minds

שום שמיים לא יפלו אם נכריז שהערכים שמובילים כיום את האינטרנט הם ערכים כמו יעילות, קלות, פשטות, שימושיות, וכיוצא באלה רעיונות חייכניים המכוונים כולם כאחד ליצירת "חוויית גלישה", ושתהיה חיובית. נעימה יותר. ברורה יותר. ממכרת יותר. אנו מבקשים להגדיל את השפע ולהפוך אותו לעודף. לקחת את העודף ולהפוך אותו לתלות. לקחת את התלות ולקבע אותה כהרגל, כי את ההרגל, יודעים אלכימאי הכלכלה, אפשר להפוך לכסף.

המשותף לכל האתרים ה"גדולים" הוא אפקט הלעיסה: הם לועסים עבורינו את הדרך-אל ומקרבים אותנו לחפצנו מהר יותר, ביעילות גדולה יותר. בקלות משמחת. הם חוסכים מאיתנו את הדרך, ובאותה מידה, כמובן, גוזלים מאיתנו את הדרך. "הדרך" כבר מזמן הפסיקה לעניין אותנו. בפוליטיקה, במוסר, בכלכלה — כך גם באינטרנט. את דור הגוגל מעניינות התוצאות. המפקד אומר לקפוץ ואתה קופץ. הבוס אומר להרוויח ואתה מרוויח. ובגוגל: אתה הבוס. אתה המפקד. אתה אומר x — ו-x. ויהי אור. ויהי גוגל. תוצאת חיפוש ראשונה.

מנוע החיפוש של גוגל מאפשר את העמדת הפנים הזו, את תחושת השליט. אנו שולטים במידע, אנחנו בראש הפירמידה. חיפשנו ומצאנו. גם כשאין לנו מושג מה אנחנו מחפשים — גם אז אנחנו מוצאים. אנחנו מרגישים ברי-מזל. אנחנו שליטי היקום הקטן שלנו, ובכלל היקום הוא קטן וגוגל אינדקס את קצוותיו ומעבר להן. שורת החיפוש עובדת בשבילנו. אנחנו מוצאים ומוצאים. אבל אם עד כה מצאנו כל כך הרבה — למה אנחנו עדיין מחפשים? מה אנחנו מחפשים שם?

תוקעים בשבילנו את הנוד
העדרה של הדרך באינטרנט איננו תמיד דבר רע. בפרפרזה על דבריו של עידו הרטוגזון בפתח הרשימה הזו: כשאנו מחפשים את לינדסי לוהן אנו רוצים למצוא את לינדסי לוהן, ולא את הדרך ללינדסי לוהן. לדרך אין שדיים. לדרך אין ישבן. הדרך ללינדסי לוהן, ועל זה אין ויכוח, איננה לינדסי לוהן. רק לינדסי לוהן היא לינדסי לוהן, ובין אם לינדסי לוהן מעניינת יותר או פחות, ברור שהדרך ללינדסי לוהן לעולם תעניין פחות מלינדסי לוהן עצמה.

הדרך-אל, אותו דבר שנלקח מאיתנו (או נחסך מאיתנו, תלוי בנסיבות ובתודעה), איננה קבועה. למעשה, הדרך היא הפלטפורמה היחידה באינטרנט שלעולם לא יוכלו לקחת מאיתנו באמת. אפשר להסוות אותה, אבל אי אפשר להעלימה.

תמיד נוכל לבחור בדרך שונה. לכל XP יש לינוקס, ולכל PC יש מק וכו' וכו'. לכל מחשב יש כפתור כיבוי, ולכל ynet יש digg. ואם קצנו באחד, נוכל לעבור לאחר, ואם מאסנו באחר נוכל לפתוח אחד משל עצמנו. והמואסים בעצמם מוזמנים להתנתק. זה לא פשוט כמו שזה נשמע, אבל האפשרות נתונה לפנינו.

הדרך-אל היא אנטי-סחורה. היא פלטפורמה מופשטת. לפנינו, תמיד, הבחירה בין לקחת את הדרך בחשבון או לוותר עליה. אנו מוזמנים, מדי רגע, להיות אוטומטים של גוגל, או כורי-גירויים ב-digg. בכל עת אנו מוזמנים למצוא. בסופו של דבר, הבחירה שלנו באינטרנט נעה בין שני הקצוות: להשתמש באינטרנט או להיות באינטרנט. להשתמש בעולם (צריכה/תלות) או להיות בעולם (חירות).

ב-1996 למדתי לצלול. לפני אחת הצלילות, המדריך הכריז שכל מה שצריך לדעת בשביל לצלול זה לנשום. "אני אלמד אתכם לנשום מתחת למים, ואתם תקשיבו לי. אם אין לכם כוח ללמוד לנשום, לכו ללמוד צלילה בקלאב-מד. שם ינשמו בשבילכם ויתקעו בשבילכם נוד".

רובנו מעדיפים, כמובן, בהעדר מחשבה נוספת, את הצריכה והתלות. אנחנו רוצים להיות בקלאב-מד. אה-גה-דו. שרימפס. תוקעים בשבילנו את הנוד, ובווליום המסויים שביקשנו בעמדת הקבלה. אין לנו כוח/חשק/כלים לעצור וללמוד לנשום. הנשימה נראית לנו כמו דבר מסורבל שראוי לאוטומטיזציה, ולמעשה, שכחנו את הכיף שבצלילה: השרימפס החי נראה הרבה פחות טעים משרימפס השף.

התעניינו בלינדסי לוהן!
אינטרנט זה אולי ביזנס טוב, אבל האינטרנט, בבסיסה, איננה ביזנס. בפלטפורמה המקוונת, כמו בפלטפורמה הלא מקוונת, אנו יכולים מדי רגע לבחור אם להשתתף כצרכנים או כאנשים שאנחנו. אנו יכולים לבחור אם החוויה שלנו היא "חווית גלישה" מתוכננת-מראש, או חווית היותנו בסביבת אדם-מחשב, אדם-רשת, אדם-מידע. הכלים המונחים לפנינו רבים מכדי שנספור אותם.

במהותה, הרשת הזו מציעה לנו חופש גדול. החופש הזה מפחיד רבים; איך נדע להבדיל בין הטוב לרע? איך נדע להבחין? החדשות הרעות הן שרוב האנשים לא ידעו להבחין בין תוכן טוב לתוכן רע. הם לא עושים זאת בחייהם, ואין סיבה שיעשו זאת באינטרנט. קיבלנו על עצמנו את שלטי החוצות, את הממשלות הגרועות, את המלחמות המיותרות, את האמנות האיומה, את הרייטינג, את מערך ההכוונה השלם שלא מייעץ לנו להתעניין בלינדסי לוהן, אלא מודיע לנו: כעת, התעניינו בלינדסי לוהן.

איך אדם שחי את חייו תחת מרותה של הפקודה-הצרכנית יכול להבדיל בין "מעניין" ו"לא מעניין" באינטרנט? הוא לא יכול. בין אם מדובר באדם פשוט ש"רוצה חדשות" ובין אם מדובר בסופר, איש רוח או מתכנת: מרגע שבחר האדם לוותר על אינדיבידאליותו, הוא נדון לפחד מפני האינטרנט. לפחד מפני החופש המקוון כמו שהוא פוחד מפני החופש בחייו.

כשאין על מה להקליק
מאז ומתמיד חיבבתי אתרי אינטרנט לא יעילים. אתרי אינטרנט שלא מובילים לשום מקום, שלא נותנים שום דבר, אלא פשוט נמצאים שם, בשלוותם, מבקשים לעשות את מה שהם עושים מבלי להיענות לערכי השימושיות, לתעבורת הגולשים; אתרים שנעשו על-ידי אינדיבידואלים עבור אינדיבידואלים. אתרים כאלה (לא משנה מה תוכנם) מזכירים לי מדורות קטנות שמאותתות זו לזו: "כאן בוערת אש".

אתרים לא שימושיים משמשים כשער לחירות הגולש ברשת. בהפיכת הגולש לאותו "אדמקוון": גולש שמביט על הדרך ששירטט לו הרופרט-מרדוק התורן ובוחר ללכת בשוליה או בצדה, או נגד התנועה.

אתרים לא שימושיים מעמידים אותנו בסיטואציה שבה, על דרך המטפורה, "אין לנו על מה להקליק", "אין לנו מה למצוא", ואנו נאלצים להביט. המבט, להבדיל מפעולת העיון, הוא דבר לא פרקטי. הוא לא צורך, אלא משתהה. כשאנו נתקלים באתר אינטרנט חסר-פשר העיון שלנו במסך, בתוכן, מתרחק והופך למבט. לרגע אנו לא מבינים מה רוצים מאיתנו. לרגע אנו נכנסים לסיטואציית אדם-מחשב. אנחנו מול המחשב. רגע זה הוא רגע הבחירה.

בסיטואציה הזו הגולש חוזר לעצמו. בוחן את סביבותיו. הוא באינטרנט, אבל גם בחדרו. הוא באתר, אבל גם מול המחשב, מבולבל. הוא מצא — אבל מה הוא מצא? את הרגע החומק הזה אי אפשר למסחר; איש לא רוצה למסחר אותו. הוא לא שווה הרבה כסף. אבל אנו יכולים לקחת איתנו את המחשבה הזו, את האווירה הבלתי-שימושית, ולרפא (או לפחות לאזן) איתה את חיי האוטומטיזציה להם נדונו.

"הרגלי גלישה"? הרגלי-גלישה הם הדבר הטוב ביותר עבור אתרי האינטרנט המסחריים והדבר הנורא ביותר עבור גולש. המחשבה האנטי-שימושית היא מחשבה שמאפשרת לנו להתגבר על הרגלי הגלישה, ולהפוך את הגלישה לשוטטות, ולשוטטות, אומרים, פנים רבות.

נעילה

המשוטט הוא הכוהן הגדול של ה-Genius loci [האלוהות המגינה על האתר]. עובר אורח סתמי זה, בעל הדרת-פנים של כומר וחוש אבחנה של בלש… —ולטר בנימין, המשוטט. הקיבוץ המאוחד.

אני מעדיף לחשוב על החיים, באינטרנט ומחוץ לה, כעל דרך ללא מנוחה וללא נחלה. אני מעדיף להתעורר אל "תוכן החיים המצוי", כדברי ברנר, ולהביט בו. לחפש את החיפוש וכל רגע לחפש משהו אחר. להסתובב. לשוטט. אני יודע שברגע שארגיש שתוצאה כלשהי תספק אותי, אטעה. אני יודע שקל להסיט את המחשבה מהחיפוש. אני יודע שחיפוש ללא תכלית הוא גורל שעשוי להיראות איום. סיזיפוס, קראתי פעם, חיבק סלע. עבודה רבה לפני.

חומרקע לעיונוסף:
המחתרת האינטרגלקטית

חברים, ב-1 באפריל אנחנו הולכים להשמיד את האינטרנט. טוב, לא להשמיד, לתכנן את השמדת הרשת: השמדה מאורגנת, איבר איבר.

איפה?
בצימרמן! (רח' ברנר 2 בת"א)

מתי?
ב-20:00!

למה?
כי מישהו צריך לעשות את זה.

משתתפים:
תומר ליכטש (זה אני)
מיטל שרון
איתמר שאלתיאל
דרור בורשטיין
גדי שמשון
שחר אבן דר מאנדל
יאיר מהללאל
רועי צ‘יקי ארד
עידו הרטוגזון
תומר פרסיקו
עמי בן בסט
שי צברי

אבירמה גולן פרסמה היום רשימה קצרה בעמוד המאמרים של עיתון הארץ. הנה הביקורת בלורם איפסום.