31 במאי
לאחרונה ראה אור ספרו החדש של אלכס אפשטיין, "לכחול אין דרום". מדובר בספר 18.1×11.9 סַנְטִים אורך רוחב + 215 עמוד ברוטו = 1.1 סנטים בעובי, במשקל מוערך של 200~ גרם לחתיכה (בהעדר מאזניים-תקינים המדידה נערכה ביחס גס לשפופרת חרדל). פרט מעניין הוא שעטיפת הספר צבעונית, בשעה ששאר הספר – בשחור לבן. הסיפור בעמוד 180 מתחיל במלה "באוטובוס", וסיפורים אחרים מתחילים במלים אחרות, למשל: "היא" (98), "מעשה" (108), ו-"לילה" (203). מומלץ לרכוש את ספרו של המנוח.
30 במאי
1 שוטר שחנה באדום-לבן כדי לאכול שווארמה הביט בי מצלם אותו. לאחר מכן שאל אם יצא טוב בתמונה, ואיפה זה מתפרסם.
2 השכנה החליטה להתקין רצפה חדשה ביום שבת בשמונה בבוקר, וטענה בתוקף שכן, יש חוק, אבל היא מתחשבת בנו ואנחנו צריכים להתחשב בה ובעצם, כלשונה, לא חייבים ללכת לפי החוק.
3 בשעה שהכניס את שני העובדים הסינים לב.מ.ו, ובתשובה לשאלתי, אם יש לו רשיון לעבוד בשבת, שאלה אשתו של הקבלן, אם אני מהמשטרה. השבתי, כמובן, בשלילה. "כשתהיה מהמשטרה נדבר".
4 תצלום בולת הרוצח בפוטומאטון צברה לאחרונה תאוצה. לטענת המגיב היחיד, כלל לא ידע שהמלה הוטבעה על רצפת תל-אביב.
25 במאי
עכשיו כשכל החיילים הניחו נשקיהם
מתחת לעמוד שבאחת הכיכרות
שנשרפו בלילות, בפעולות היזומות
נוכל למצוא תקרית-גילוח או בעיניהם
פילוח תזזיתי של אישונים שטוחים
שקולטים את החלל אבל במילא
דבר אינו נספג באישונים האלה
לכן ההתחזקות היא עניין למשוכנעים
בלבד אשר ברגע הנכון, במגושם
ינוסו משם בהיסטריה של חובש
שהעדיף לנטוש ולא להנטש
בשל מה שנתפש באישוניו כאש
שמתיכה הכל אלתוך תרבות אחרת
חדשה ומסוכנת ולא-פחות מפגרת.
23 במאי
ההחלטה שלא להדיח את אלדד מוועדת האתיקה, סיפר ציבלין, ידידו של ריבלין, איש קפיטריה ומשא ומתן, נעשתה, כך ציבלין בלשון-ריבלין, "מטעמים פילוסופיים", שכעת כבר ניתן להודות – טרם הובררו די צרכם. ריבלין, אמר ציבלין כבפתחו של סיפור רב-תהפוכות, פתר את העניין, בעצם, באורח יוצא-דופן, ובמקום להעיף את אלדד מכל המדרגות, כפי שתיכנן לעשות, ואף התפאר קולניות בנוכחות השלושה, שתהו, באמת, לראות את ריבלין נכנס דווקא עם חפץ בשקית ניילון של ספריית וידאו, בכל אופן, שיחזר ציבלין, ריבלין הולך ישר, הולך הולך הולך, מתעלם התעלמויות לגמרי מהשלישייה וניגש לאלדד ושׂם לו ביד ומסתובב וקורא לי (כלומר לציבלין) ויורד לקפיטריה למשא ומתן לפירה ולעוף ולקולה. באורח זה, סיפר לוי, שהתאושש לאט מסיפורו של ציבלין, השיג אלדד עותק של "האתיקה" בתרגום יובל, ולמרות שציפה אותו יום לעוף מכל המדרגות – צחק צחיקה גדולה. אבל צחוק צחוק חצי זין בתחת, אמר לוי. קיבל ספר קומפלט, כפר בעיקר.
18 במאי
אם סוקרטס היה עובר אנליזה של עשר שנים אצל ז’אק לאקאן, התוצאה הייתה סלבוי ז’יז’ק
(ריצ'רד וולין, מתוך כריכת תרגום עברי לספר של ז'יז'ק)
*
לאקאן: תכנס, תכנס
סוקרטס: לסגור את הדלת?
לאקאן: תשאיר פתוח. שֵם?
סוקרטס: סוקרטס.
לאקאן: סימפטום?
סוקרטס: – - -
*
סוקרטס: וזה ה-ממשי?
לאקאן: פחות או יותר.
*
לאקאן: אנחנו מתקדמים מצויין. רגלי-צפרדע?
סוקרטס: אנחנו מתקדמים מצויין. לא, תודה.
לאקאן: חל שיפור. אני מרוצה. שלוק חילזון?
סוקרטס: שיפור. תודה, לא.
לאקאן: [שולק בקול]
סוקרטס: [נאנח]
*
סוקרטס: ומה אם – - -
לאקאן: עזוב אותך "אם".
סוקרטס: אבל אם – - -
לאקאן: קח את זה.
סוקרטס: ?
לאקאן: הסמינר ה-20. תקרא.
סוקרטס: זה לא מסובך?
לאקאן: עדיף לקרוא לפני זה את 18 ו-19, אבל גם בלעדיהם זה מצחיק.
*
לאקאן: שֵם?
סוקרטס: סוקרטס.
לאקאן: שֵם?
סוקרטס: סוקרטס.
לאקאן: שֵם?
סוקרטס: סוקרטס.
לאקאן: שֵם?
סוקרטס: סוקרטס.
לאקאן: שֵם?
סוקרטס: סוקרטס.
לאקאן: שם?
סוקרטס: [נאנח]
*
לאקאן: לאן אתה הולך אחרי הטיפול?
סוקרטס: ארוחת ערב.
לאקאן: משהו מיוחד?
סוקרטס: חברים.
לאקאן: אלקיביאדס בא?
סוקרטס: – - -
לאקאן: תהיה נחמד.
*
לאקאן: נו?
סוקרטס: אני מרגיש מצויין.
לאקאן: יש שיפור?
סוקרטס: שיפור עצום.
לאקאן: ומה עכשיו?
סוקרטס: בחזרה ללובליאנה.
לאקאן: סלבוי?
סוקרטס: אבא!
18 במאי
הריסלוּנג של קרל שמיט הגיע בדואר. 64 עמוד בפונט 14 + הקדמה של 15 עמ' בפונט זהה. לאורך ההקדמה לא מוזכרת, ולו פעם אחת, המלה הפשוטה – "נאצי", שמופיעה לקראת הסוף בצורתה היותר סטרילית, "נאציונל-סוציאליזם", אבל בסמיכות להיידגר, שהנאציזם שלו כבר מזמן הפך לסקס-אפיל חצי-רפוי. במינימליזם קורקטי מנוסח המשפט הבא, בעמוד הראשון (עמ' 7, כמובן) של ההקדמה: מן ה-24 במרץ 1933 חבר שמיט לשליטים החדשים. איזו דיפלומטיה! האמירה הזו מצטרפת בכבוד לא קטן להיבריס הנפלא של פרופ' ריצ'רד וולין על כריכת "הסובייקט שאמור להאמין": אם סוקרטס היה עובר אנליזה של עשר שנים אצל ז'אק לאקאן, התוצאה הייתה סלבוי ז'יז'ק.
נ"ב. הספר מתחיל, כאמור, בעמ' 25, במלים ריבוני הוא מי שמכריע על מצב חירום, מה שהפיל אותי לחלוטין, ונרדמתי.
17 במאי
דבר אחד ברור לחלוטין לגבי "אבידניום 2005", סרטו התיעודי של יהודה קווה על דוד אבידן – הוא הראשון. הוא הראשון לפתוח צוהר רחב כל כך אל אבידן, הוא הראשון לעשות זאת בגובה העיניים, הוא הראשון להוציא קטעי ארכיון נדירים ולשים אותם על השולחן, הוא הראשון לפרום את סבך הפוליטיקות שנרקם בזירה הספרותית במשך שנים ולחלץ מתוכו כמה תשובות ענייניות.
אבידניום 2005 מתעד את חייו של אבידן, את הסמים, את האורגיות, את השירים, ואולי אפילו נוגע – בלי להתכוון, אפילו – באיזה קצב-עצב או עצב-קצב אצל אבידן, שלא יצר בתל-אביב אלא יצר מתוך תל-אביב. אבל באבידניום 2005 מתועד משהו גדול מאבידן עצמו. אנו מביטים אל הסרט, ומשהו אפל-יותר נועץ בנו מבט מן הקצה הרחוק של התמונה. נסיון לפענח את המבט הזה, המעורפל, הקשה-מאוד להבנה, את המבט המזדהה הזה, את המבט הנוח הזה, הנוח-להתעלמות הזה, כל נסיון לפענח אותו יעלה, כמדומני, עיניים לא-פקוחות לא-סגורות, לא-דומעות ולא-יבשות, אף לא מקנח ולא מקונח וכמעט כמעט שלא מזרים אוויר. מבט קפוא, עם פה קטן, חצי-פעור, חצי-רפוי לקראת סגירה. זהו מבטם הנבוך של הצמאים.
צמא גדול, אם כן, לוכד אותנו ביד-מבט ארוכה מתוך הסרט. זהו מבטינו הצמא, שמוחזר אלינו מן המראה הקולנועית של קווה. אנו, הצמאים לזכרון, צמאים לזכרון-נועל, לטקס אחרון ומתוקרן ומסוגנן שיסגור, אחת ולתמיד, דלת של פלדה על העסק הזה – שנגרר זמן רב מדי, בלי ספק – המכונה "שירה". לא, לא, אנחנו אוהבים שירה, בטח אוהבים, אבל אנחנו רוצים לסתום את הגולל סוף סוף, מאחורי מה שאפשר לכנות "השירה הגדולה" של העברית החדשה. היינו רוצים לשכן את אבידן מאחורי עשר שנים של הזנחה-במותו, שנים שהיו עבורינו, החיים, אימון מצויין לקראת רגע שבו נרצה לשכוח איך שכחנו, ולהזכר בשיטות שאנו אוהבים לזכור בהן דברים שאהבנו לשכוח.
מה שמוטט את אבידן היה יותר מדבר אחד. זה היה, אני חושב, לחץ רב-חזיתי מתון+. קריסתו שאבה לתוכה קצובות מנת-חיוּת עצומה. אנו מתגעגעים לחיוּת הזו יותר משאנו צמאים לזכור את אבידן.
אנו רואים סרט תיעודי על אדם שתיעד את עצמו ללא הרף. אבידן הותיר אחריו אינספור טקסטים, קלטות, סרטי קולנוע, מאמרים, ביקורות, ציורים, תצלומים וטקסטים אחרים. כולם – ללא יוצא מן הכלל – בלתי נגישים. ספריו של אבידן נדירים, והעותקים שעדיין קיימים בחנויות יד שניה עולים הון-קטן לעותק. סרטיו הם בגדר עניין נדיר-שבנדירים, המוקרן אחת לכמה שנים בשעה לא-סבירה בסינמטק. התרבות שלנו הסתכלה על אבידן, על האיש שתיעד את עצמו, ובלי למצמץ קברה אותו ספק מהר ספק לאט. עכשיו, מתוך הקבורה השיטתית, מתוך העלמת כתביו, ואל תוך החלל העצום שנפער בכל הקשור בשירה הגדולה הזו, עולה סרטו של קווה.
מה שמוטט את אבידן היה יותר מדבר אחד. זה היה, אני חושב, לחץ רב-חזיתי מתון+. קריסתו שאבה לתוכה קצובות מנת-חיוּת עצומה. אנו מתגעגעים לחיוּת הזו יותר משאנו צמאים לזכור את אבידן. הסרט הזה, כאמור, נוגע בקצב-עצב; אך יותר מזה – הוא מנסח, גם אם ללא כוונה-תחילה, את הצעקה החייתית של תרבות זמננו; צרחה ארוכה וחותכת התובעת את לחיות. תובעת את מנת החיוּת שקברה במו ידיה לפני זמן לא רב, בפנים ללא משוא, ובחושך לא עלטה.
15 במאי
* בשעה שהשארתי לעורכת התרבות את ההודעה בדבר מותו של טריסטאן אגולף, התחוור לי שמותו של סופר הפך להיות דבר מה לא-דחוף.
* בשבוע האחרון, בתולעת ספרים, ספר אלעד באגודלו דפים בספר של אוורבוך-אורפז, ושאל מה בעצם קרה, מוציאים את כל הספרים שלו, אם הוא מת.
* שאלתי מוכרת אם משהו קרה ככה, משהו ככה, לאוורבוך-אורפז ככה, משהו קרה לו?
* בטון של מטיף-דתי המגלה שיגרת-כפירה בכפר-נידח בעולם-השלישי סיפרה ככה: שאוורבוך-אורפז זכה, כמובן, בפרס ישראל.
* אה.
* אז אוורבוך-אורפז זכה בפרס ישראל. ככה.
* יבדל"א, יבדל"א, אני לא אומר, אבל הפרוצדורה אותה פרוצדורה.
* כלומר, מותו של סופר, כאמור, הוא דבר מה לא דחוף.
* כל הסימנים מעידים, בעצם, על דבר מה מוצק שבהחלט התרחש.
* פה זכה בפרס, פה מת.
* מה בעצם ההבדל.
* קרוביו טורחים על הסדרי הקבורה, המו"לים – על אסטרטגיה שיווקית
* ובשעה שהשארתי לעורכת התרבות, כאמור, וכו' וכו' וכו', התחוור לי שמותו של סופר הוא דבר מה לא-דחוף.
* כלומר, אגולף מת, זה כן.
* מיד מתחיל להדהד קולה של הסמכות.
* מיד מתחילים לעצב אגולף חדש.
* מתחילים לעצב מחדש.
* מיד מתחילים.
* תכף ומיד.
13 במאי
הפנקס הזה נסגר, והפנקס הזה נפתח. יציאה החוצה בצעדים כבדים. תחושה בלתי מוסברת של אחריות וציפיה מתוחה לבאות.
13 במאי
סגור לתגובות
עד לפעם הבאה וכו'
שלומשלום
במלים פשוטות: הבלוג ב"רשימות" נסגר, ונפתח מחדש
כבלוג עצמאי בכתובת http://hapinkas.co.il
הערות שוליים