27 ביוני
ישר ששמעתי שאלתרמן הביא מקום ראשון רצתי קניתי ארבעה עותקים כוכבים בחוץ. חזרתי מזיע, מה זה מזיע, מזיע רטוב, ישר זמזמתי את כל עוד חוזר הניגון פעמיים על הגיטרה ושמשון בדרבוקות. לא גומר לזמזם פעם חמישית כבר טראח, שוב פעם בחוץ – בחום – רץ בסטימצקי מביא עשר חתיכות של הטור השביעי אינעל אמו. טור טור זה. שביעי שביעי, כפרות, אבל הכרכים – חושרמוטה. הקיצר יושב מדפדף מביא באלתרמניאק, מפה לשם הגעתי לאינטרנט כתבתי בבַּלוג. איך שאני פותח ת'בַּלוג אני קולט בחלון מאחורה את הפרסומת של הזכייה של התחרות של המשוררוּת. על המקום סימנתי פעמיים במועדפים, חמש פעמים קופי פייסט וריסטרט על המקום למה שום דבר לא זז. מפה לשם החלונות עולה ושמשון על הדרבוקות דופק לי במוח כמו פטיש אוויר חמש קילו. אמרתי לו שמשון בחייאת דינו תפתח בַּלוג תשים אמפישלוש. לא רצה לשמוע. דירבק כמו מניאק דירבק. קיצר מפה לשם המחשב עולה נכנס לאקספלורר לוחץ על הלינק שבפייבורט שבשמורים שבאקספלורר ואיך שזה לא מתחיל התחרעתי על הריפרשים למה אלתרמן לא עלה. איך שעלה חטפתי קריזה רצתי החוצה – בחום – נכנסתי בצומת ספרים אמרתי פעמיים שמחת העניים ובמקום עודף וינסטון לייט. אמרו אין וינסטון לייט אמרתי LM לייט. אמרו אין סיגריות אמרתי אז תביאו תביאו עוד שתיים וחצי חתיכות של שמחת העניים. זזתי הביתה, ושמשון [המשך יבוא]
27 ביוני
יהודי לא משגר יהודי
21 ביוני
האתרים הגדולים ברשת, הפורטלים, רואים את הכל בעין אחת: איך לתפוש כמה שיותר אנשים, לכמה שיותר זמן, בכמה שיותר אמצעים. לכל פורטל יש את דרכי הפעולה שלו כדי לתת מענה לכל אירוע גדול, כדי לדבר כל עניין שקורה בשפת ההמונים. כך, הומצאו המבזקים, המשחקים און-ליין, השאלונים, וכך גם הומצא אחד האמצעים האיומים ביותר במירוץ החימוש הזה: רשימת ה"הכי". רשימת ה-הכי שוכללה בעיקר על ידי ynet, וכיום היא מזוהה עם האתר, ומככבת בו לפחות אחת לחודש. מדובר, בעצם, ברשימה ארוכה של פריטים, והגולש מתבקש לבחור את ה"הכי" שלו: איזה מערכון של הגשש הכי אהבת, איזה משוררים הכי אהבת, איזה דיקטטור אירופאי הכי העדפת.
הרשימה, להבדיל מכל סיקור-עיתונאי אחר, חודרת לעצמות. יוצרי הרשימה מבקשים יותר מסיקור איזה אירוע או ויותר מהנסיון לעניין בסיפורים אחרים; הם מבקשים לעצב את העניין לבאות. להפוך אותו לדבר בעולם שייזכר בדמות שהם עצמם מבקשים להעניק לו. הרשימה מבקשת לברוא כל אירוע בצלמה, כך שמעתה והלאה, ייקבע לפי רשימת-ynet (או כל רשימה אחרת) שאדם זה או אחר הוא ה-x הכי אהוד, או ה-y הכי שנוא, או ה-z הכי j.הרעיון הכללי פשוט: כל אירוע המוני חייב סוג של סדר. ערוצי התוכן יכולים, בעצם, לסקר אותו, כלומר לתת דיווחים שוטפים על האירוע, או להביא את האירוע שוב-ושוב דרך זוויות שונות, דרך ספּינים, דרך זעזועים חדשים. הרשימה, לעומת זאת, היא יצור-כלאיים שבין המענה-הספּיני ובין הכיסוי-הסיקורי.
הרשימה האחרונה של ynet, למשל, עלתה לרגל שבוע הספר, ובה מוצגים שמותיהם של למעלה ממאה משוררים ומשוררות (בהם גם כותבי פרוזה, מחזות, מתרגמים, המוצגים רק כמשוררים). הגולש מתבקש לדרג את חמשת המקומות הראשונים, כדי להנפיק, בסופו של התהליך, תוצאה לפיה יהיה חד וברור מי עומדים בחמישיה הפותחת של השירה העברית, אם אפשר לדבר על כזו.
אבל הרשימה, להבדיל מכל סיקור-עיתונאי אחר, חודרת לעצמות. יוצרי הרשימה מבקשים יותר מסיקור איזה אירוע או ויותר מהנסיון לעניין בסיפורים אחרים; הם מבקשים לעצב את העניין לבאות. להפוך אותו לדבר בעולם שייזכר בדמות שהם עצמם מבקשים להעניק לו. הרשימה מבקשת לברוא כל אירוע בצלמה, כך שמעתה והלאה, ייקבע לפי רשימת-ynet (או כל רשימה אחרת) שאדם זה או אחר הוא ה-x הכי אהוד, או ה-y הכי שנוא, או ה-z הכי j. עיתון "העיר", למשל, עשה מהדירוג האינסופי הזה את השוק הכי-גדול שלו, בצורת מדור ה"הכי-הכי", שבו מבקרים כותבי העיתון את המקום הכי אייטיז, הכי קיץ, הכי מה-שזה-לא-יהיה.
הרגל ההקצנה של הדברים נוהג לרוקן אותם מתוכן. ה"הכי" הופך כל דבר מעניין לצורה ברורה ומוגדרת, והרשימה – רשימת הדירוגים הזו – רוכבת על גל-ההכי, ומייבאת לנו את עצמנו דרך דירוגים חסרי-משמעות, מצעדי-פזמונים של כל דבר. השיטה הזו מופיעה בכל מקום, והיא מעין תפישה מעוותת של "דמוקרטיה ב-SMSים"יותר מהנסיון לשרטט את הדברים, זהו הנסיון לשרטט את מהלך הדברים. הרשימה של ynet, יותר מכל אמצעי עיתונאי אחר שעומד לרשות הפורטלים בארץ, על ערוצי התוכן שבהם, הרשימה היא נסיון היסטוריוגרפי. היא נסיון לשרטט היסטוריה פופולרית. מי-הכי, מה-הכי, איפה-הכי. הרשימה היא תוצאה ישירה של תרבות ההכי, שבה כבר אין הבדל בין דוד פוגל ליונה וולך, ונמחקו כל אמות המידה המייחדות את דליה רביקוביץ' מביאליק. לא, ביאליק – לפי הרשימה – הוא הכי-ביאליק; וכך פוגל שודרג להכי-דוד-פוגל, ויונה וולך חדלה מלהיות יונה וולך, והפכה להכי-יונה-וולך.
הרגל ההקצנה של הדברים נוהג לרוקן אותם מתוכן. ה"הכי" הופך כל דבר מעניין לצורה ברורה ומוגדרת, והרשימה – רשימת הדירוגים הזו – רוכבת על גל-ההכי, ומייבאת לנו את עצמנו דרך דירוגים חסרי-משמעות, מצעדי-פזמונים של כל דבר. השיטה הזו מופיעה בכל מקום, והיא מעין תפישה מעוותת של "דמוקרטיה ב-SMSים", שבה – הרוב קובע. ממש קובע. היא שופרה לדרגת אמנות בכוכב-נולד, ועכשיו – ברשת – כותבת את ההיסטוריה. הרוב קובע! מה בדיוק הרוב קובע? הרוב קובע שהוא רוב-קובע, שהוא הכי-רוב.
לא מזמן הודה באזני גורם בכיר בחברת פרסום שבעוד חמישים שנה, בהצטמצם מספר ניצולי השואה בארץ, חברת הפרסום בה הוא עובד תהסס פחות לקראת יציאה לקמפיין המשחק על הביטוי "יהודים החוצה". הרשימה מזכירה את היחס הזה לדברים: יחס של יעילות אינסופית, של שימוש-תכליתי. של שאיבת המשמעות והפיכה כל-דבר לרשומה. ברבות השנים, כשהשפה שלנו כבר תטבע בכל ההכי-ים הכי-הכיים, אנו עתידים, אני משער, לראות רשימות נוספות, בכל מקום, שיבקשו מאיתנו לדרג מה יותר קוּל, מה הכי-קוּל, ולציין חמישה דברים שאנחנו אוהבים בעצמנו, ואנחנו, הכי-קוליים כמו שאנחנו, לא נהסס ונסמן – טיק-טאק-טאק-טיק-טאק – חמישה פריטים, הנה, בלי בעייה, הכי-קלי-קלות, משום שאנחנו כבר רשימה, אנחנו כל הרשימות שבעולם, אנחנו הרשימה שהיא העולם, ואין לנו שום דבר שאנו עשויים לומר לגביו דבר מה. וזה הכי-נורא.
19 ביוני
(ל-א.)
מה היה הצליל הזה?
אני פונה לאחור, אל החדר הנרעד.
מה היה הצליל הזה שבקע מתוך החשיכה?
מהו מבוך האור הזה שבתוכו הוא סוגר אותנו?
מהו הדבר הזה שאנו עושים,
פונים לאחור ואז חוזרים?
מה שמענו?
הייתה זו נשימתנו כשנפגשנו לראשונה.
הקשיבי. זה פה.
(1990)
מאנגלית: תומר ליכטש
17 ביוני
העמדת-הפנים שלי לצד המותחנים על שולחן הפרוזה בחנות תפשׂה, ככל הנראה, ונראיתי ממש בוחן עותק של "אחות קטנה", בשעה שהאזנתי, בעצם, לשיחה בין שני חברים, כשהגבוה פנה לשאול את היָּפֶה אם הוא אוהב שירה. היפה השיב בשלילה, והגבוה, כמו ברפלקס מיומן, אמר שהוא מוכרח לקרוא שימבורסקה. היפה, שסירב בתוקף, טען שמאז ומתמיד היה קצר לו, שירה, אך בכך רק הגביר את רצונו של הגבוה לשכנע אותו לקרוא לא רק שירה, אלא את שימבורסקה. על פניו של הגבוה ניכרה האהדה, ועוד יותר מאהדה ניכר הרצון לשתול את האהדה ולהדק עליה את האדמה, אצל היפה, שלא קרא שירה ולא קרא שימבורסקה ולא אוהב שירה משום שהיא, כמה דוחֶה, "קצרה מדי". אבל שימבורסקה, אמר ליפה, למרות זאת, כדאית לקריאה. היפה, במאמץ השתדלותי, הדף גם את הכדאיות, מה שכמעט, לרגע, גמר את הגבוה, שהתרגז לראות חיוך על פניו של היפה, שהלך והתרחב, חשב לעצמו, יותר ויותר בכל סירוב. היפה בחן את "סיפורי קלימה" ואמר בטון פשוט שמה שהוא בעצם צריך זה פשוט ספר, עבה, בפרוזה, משהו מעניין, כדי "לצלול אליו", כלשונו, שלא חייב להיות – אמר – קליל וזורם, אבל חייב להיות משהו רציני. כמו מאסטר יפאני הגבוה הרים את עיניו והביא בפסיקה-הודפת לעניין הקיצור-והעובי, "משנתו הדוחה", כפי שכבר כינה זאת בינו לבין עצמו, כינוי שהמציא בתוך רגע של שהות, משנתו הדוחה של היפה, ואמר, הגבוה, ששימברוסקה, כל-כמה שהיא דקה וקצרה, אז היא גם בדרך כלל עמוקה ככה שאי אפשר לפספס, ועכשיו – מה יש לדבר – צריך לחשוב מחדש על הכדאיות, כי פתאום היא כדאית, אתה מבין, וכל הסיפור של השורות הקצרות, הכל מתבטל, זה בכלל נהיה לא משתלם, כלומר הפספוס, והיפה שתק.
בתוך השתיקה שלהם החלה העמדת הפנים שלי להתפרק, והרגשתי איך בצד של המותחנים, איך לאט לאט הכיסוי שלי, כלומר בחינת "אחות קטנה", מתגלה כזיוף שהוא, ואיך אני צומח ועולה מתוך הרצפה כמו גזע רצוף-עיניים, כלומר משהו שרואה את הכל אבל מאוד-נראה ומאוד עווית ומאוד קשה להתעלמות, כלומר תפשתי שאני תקוע ושאיזור הציתות נחשף ונשרף ועכשיו חייבים להעתיק מקום כדי להשלים את משימת ההאזנה הזו, ולדעת, אחת ולתמיד, אם היפה יצא מובס או מביס. בניגוד לרצוני התחלתי לזוז משם, אילתרתי את הכיוון. לא רחוק מדי, כדי לשמוע, לא קרוב מדי, שלא להדבק בהם ושוב להתגלות. אבל אז הגבוה הביא אותה בנוק-אווט שגמר את הסיפור סופית: אחרי השהות, הרים את עיניו אל היפה ואמר ששימבורסקה – גם מי שלא אוהב שירה – אוהב את שימבורסקה. היפה לא זז ולא ענה ולא הביט בחזרה, ובתוך כך הגבוה נע חתוליות אל מדף השירה, וחיפש את הספר החום-צהבהב בתרגום ו', כמובן. אנו עשויים, בוודאי חשב, להכנס בעתיד לויכוח על התרגום, לכן עדיף שלתרגום של ו' תהיה עדיפות. את התרגום השני דחף לאחורי פנימה, והחביא אותו מאחורי עותק מהוה של "סיפורי קלימה", שהונח שם יום קודם, כמעשה קונדס.
13 ביוני
ראיתי את הננס באוויר הצלצולים,
בלילה בשעת הקרה.
העצים הכפופים, החיה השקטה,
תחת הרוח.
וראיתי את הנוסעים עומדים זקופים,
יוֹדְעִימָּוֶת, זקופים וכרוכים
במקום הדומם ההוא,
חבוקי ידיים, חבושי כובעים ארוכים.
(1950)
מאנגלית: תומר ליכטש
07 ביוני
עכשיו בסניפי סטימצכּי! "מי הזיז את הסודוקו שלי" מסע אל נבכי הנפש, לגדילה רוחנית וזוגיות עם עצמי בראי חידות ההגיון. "מי הזיז את הסודוקו שלי", רב המכר החדש מבית סטימצכּי. קנו את "מי הזיז את הסודוקו שלי", וקבלו במתנה ערכת פרחי באך ותריסר בקבוקי שמן ארומטי פלוס מנגנון הבערה עצמית. "מי הזיז את הסודוקו שלי", ספרו של אמנון גארטר, מחבר רב המכר "תשבץ ההגיון של החיים שלך", המדריך לחיי מין סוערים עד סוערים פלוס, "פתרון החידה מהשבוע הקודם", ומדריך המסעדות והברידג' "חידת הברידג' השבועית" שחייבים לקנות. "מי הזיז את הסודוקו שלי", בסניף סטימצכּי הקרוב למקום מגוריך. ועכשיו במבצע: קנו שלושה עותקים של "מי הזיז את הסודוקו שלי", רב המכר החדש של אמנון גארטר, וקבלו במתנה עותק של "סודוקו סודוקו", אוסף רב-נושאי של שאלות ותשובות. מתי יתפוצץ הירח? איזו מלה נרדפת לצירוף גידם-עיוור? כמה צבעים אפשר לייצר באמצעות בקבוק אקריליק אדום-דם? כל השאלות וכל התשובות ב"סודוקו סודוקו", רב המכר החדש של העיתונאית דליה פסטרנק, מחברת רב המכר "בתום הסודוקו". עכשיו ברשת חנויות סטימצכּי. הזהרו מחיקויים.
הערות שוליים