פריצת דרך

31 ביולי

View Comments

הרגע הזמנתי שווארמה בפיתה באמצעות פקס. ווטס נקסט? הסרה מרשימת התפוצה של חומוס אשכרה? הוספת ה-RSS של עלי קרוואן? לאן נגיע עם זה? עוד נמצא את עצמנו עושים בלוק במסנג'ר למלצר של ציון הגדול שלא מפסיק לשאול אם הכל בסדר ונשלח לו סמיילי-אקטיבי שיגיד: טוב תזדרז עם הסלט.

שחזור מסוגנן של שיחה אותנטית

30 ביולי

View Comments

בשבת בבוקר מתקשר אלי חיים פסיפלורה אומר לי עשינו הפגנה נגד פסיפלורה רוצה פרטים תגיד עכשיו. אמרתי לו לא רוצה פרטים ולא אומר עכשיו אמר תקח טלפון תתקשר כשצריך אמרתי לו לא צריך. אמר אני חיים פסיפלורה מתקשר בשבת בבוקר-צהריים אומר עושים הפגנות על פסיפלורה נגד פסיפלורה מתעבים פסיפלורה אנחנו שונאים פסיפלורה ולכן עושים הפגנות והפגנות נגד ההפגנות נגד ההפגנות. אני חיים פסיפלורה הוא אומר לי אז אני מנתק.

פסטיש עוז-ברנהרד

30 ביולי

View Comments

Everywhere, everyone you ask, has already seen The Snooker Party. Once you ask, "Have you seen The Snooker Party?", there's no turning back; they'll endlessly quote key phrases and distortedly try to act and mimic Zeev Revach, who plays a small time crook by the name of Hanuka, second to the key-roll. The main character, they'll all tell you, is Yehuda Barkan. Now, said Prof. Vered Shimoni Yasu'r, a new appointed researcher and leactuerer at the Film and Cinematography Department Studies at Ben Gurion University, this is when things start, she says, to get interesting. Her voice hangs in the air, as if she could control another, second, and different voice, a deeper voice which is always and only active behind the original, dull, voice. They would never point at Gavriel or Azriel, she says, never point them out as the main characters, she says, never Gavriel and never—not once—not Azriel, no, she says, they'll unanimously point at one single direction, her undervoice crescendos, always the same, they'll point at Yehuda Barkan – the actor himself, leaving the character out, the actor who plays both parts, both Gavriel and Azriel, and they completely forgot about the character, she says. This phenomena, she explains, this sociological phenomena, is more literary and sociological and more sociological then literary. It appeases a certain suspension, she says, a certain tension that was put solely on Barkan's shoulders. By pinpointing Yehuda Barkan as the main character, The Snooker Party recieves an OK-message in the third dimension. The movie, she explains, becomes reality, part of reality and reality itself, and as-such, she says, The Snooker Party influences as a person, as a real non-fictional person, as a real-thing and not as a movie, it influences on its surroundings. That is why we can say, that once The Snooker Party was released, it existed as a movie for a very short period of time; after this short period of time, she says, when the movie became successful, it was transformed and thus, she concludes, vanished.

This whole matter was, as I realized yesterday, all forgotten on my part. I have forgot all about have let it slide. Not only I have forgotten about it and not only I have let it slide, I have replaced this memory with fragments of other memories who were, consequently, different forgotten memories, on which I had never had prior knowledge to begin with.

שאלה

25 ביולי

View Comments

בסוף השבוע אכלנו במסעדת מקסים בחיפה. בכניסה פנה אלי המאבטח, ושאל: "אדוני חמוש?"

נבואת זעם

20 ביולי

View Comments

מי שירצה פעם לחקור את תרבות הימים האלה לא ימצא לה שריד וזכר, כמו לא היתה, אלא אם תופיע בדפוס » תום שגב, הארץ

נגד השימושיות (לקראת "מניפסט בליעל")

17 ביולי

View Comments

קראתי הבוקר את הראיון ב-nrg עם ג'ייקוב נילסן, ה-מומחה האינטרנטי לשימושיות, וישר רצתי לאתר שלו, לקרוא עוד על התורה החדשה. מצאתי את אחד האתרים המכוערים ברשת. מכוער עד כדי דחייה וגועל. כך שלא הצלחתי, בעצם, לקרוא אפילו מלה. אחרי מאבק בן שלושים שניות הצלחתי להבליח מבט אל אחת הכותרות בצד שמאל. אלוקים בעצמו אולי יודע מה עוד היה שם בצד שמאל. בכל אופן, הכותרת הכריזה "אמפריציזם מול אידאולוגיה". סוג של אנטי-שימושיות מילולית. די נבהלתי, וברחתי משם.

והנה השיעור שלנו לבוקר זה: כשבנאדם אומר לך פנים ש-"צבעים יפים בוודאי טובים יותר מצבעים מכוערים", הוא מסתיר משהו שמסריח כמו אפרסק שנשאר בילקוט כל החופש הגדול ואז ביום הראשון ללימודים באים להכניס את הספרים ומוצאים את זה ואז חייבים לשטוף את התיק, ולרוב מגיעים לבית-ספר עם תיק רטוב, מה שמרטיב את הספרים, ומעלה בהם אחרכך גם עובש.

שיעור נוסף, ולא-פחות-חשוב, הוא שהמלה יוזאביליטי – נשמעת כמו קללה ברוסית, המלה בוקמרקלט – קללה גרמנית, ואם הרשת היא התפרצות דיוניסית שאירעה בעולם, אז תורת השימושיות היא כנראה הדבר האפוליני ביותר שקרה לה וסופו להחריב אותה עד ליסוד ולהפוך אותה למקום משעמם וחסר-חן; במלים אחרות: שימושיות נוסח נילסן היא דבר אנאלי ומסוכן.

כפתור מחיקה = ריפוי בעצבים

16 ביולי

View Comments

תוספי פיירפוקס לא מפסיקים להפתיע. Gmail Delete Button, למשל, שעובד בשיטת GreaseMonkey (תוסף שמאפשר, בעצם, לכפות פקודות-מופע מסויימות על אתרים רגע לפני שהם עולים בדפדפן), מוסיף את כפתור המחיקה בקלילות קופית. נשאלת, כמובן, השאלה – מדוע זה נחוץ?

פה המקום לקרוא למרד כנגד קמפיין "אין צורך למחוק", או-"אל תמחוק, ארכב" של גּוּגְּל. אולי מוטב לומר זאת כך: באחת מתוכניותיו ערך ג'רי סיינפלד את ההשאווה בין הטלפונים האלחוטיים לטלפונים עם שפופרות הדיבור, שאיפשרו לנו בעצם את הניתוק האלים, בצורת הטחת השפופרת על מעגן הפלסטיק הקשיח של הטלפון. הטלפון האלחוטי מעניק לנו ניידות מקומית, אמנם, אך כופה עלינו לנתק בלחיצת כפתור עדינה, מה שתורם לא-מעט להצטברות עצבים שעם הזמן – ניכרת בדיבורים ובמעשים. כך ג'ימייל מונע מאיתנו למחוק-ישירות פורוורדים מרגיזים במיוחד; כמובן, אין על כפתור ה-Delete שבמקלדת, המזכיר במידה מסויימת טלפון שפופרת ישן וטוב שנועד אך ורק לניתוקים-אלימים, אך המינימום שגּוּגְּל היו יכולים לעשות זה לתת לנו אופציה להוציא עצבים. רבאק, תהיו בני אדם.

לטאה

12 ביולי

View Comments

בדרך חזרה מבית ספר היינו הולכים בצד של המדרכה איפה יש שער כתוב עליו ליאורה. היינו יורקים על השער שלוש יריקות ליחה ירוק וצהוב ואומרים כּוּש אמא שלך לטאה בתזונה ליאורה. וזה זה בגלל שהייתה מעמידה כל השיעור בלי סיבה. הייתה ישר אומרת תעמוד תעמוד וגם אחרי בירור ואחרי שיחה – תעמוד תעמוד – וסותמת ת'פה וזה למרות שאף אחד לא מדבר. פעם לפני זה כל זה התחיל מזה שפעם במשתלה ליד הבית קברות אסף דרך על זיקית שכבר מתה והצבע שלה נהיה אדמה. אמר לי תראה לטאה וצחק ואמר אשתי לטאה, בוא בוא תראה את הבונבוניירה. בפנים שלה ראיתי את ליאורה ומאז כל פעם בדרך חזרה מבית ספר היינו הולכים בצד של המדרכה של השער של הבית שלה, איפה כתוב עליו ליאורה, ויורקים שלוש ליחות ומקללים.

מאחורי המגרש

11 ביולי

View Comments

קילפנו סיגריות וניל ולעסנו בריצה כל הדרך לחולות ולשטח-מלחמה אחרי ששימי, שהיה הכי טוב והאחראי בטיפוס, הוריד את כל הכלי-נשק כמעט מהסליק על העץ באנוכי ואמר שמלחמה זה כוחות וזרק לכולם נשק מתוך המחבוא המוסווה בקומה השניה והשלישית של הענפים. גינַדי אמר אם זה מלחמה על המטמון ושימי סתם לו ת'פה ואמר מה פתאום זה על שטח ושם לו נשק ביד ונשק בילקוט למקרה חירום, שיהיה בולט מאחורה כמו חרב נינג'ה אבל נינג'ה יפאני ולא אמריקאי קוקסינל עם אקדח בנזונה אפס אפס. הקיצר הסליק על עץ באנוכי כבר ריק וכל הכלי-נשק בחגורות ומאחורה בולטים מהתיק הולכים כמו נינג'ה על המרובעים עד עיר היונה ולוקחים ימינה ובבית מרקחת עוצרים בשביל סוכריות מנטה ולא דורכים על שום חיבורי מדרכה עד שמגיעים למאחורה של המגרש הנטוש של צרפתי.

I am

09 ביולי

View Comments

כשהילדים המופרעים גנבו את הסקט ואת הילקוט לי ולשימי הגענו לבית של שימי ושימי סיפר את הכל לאבא שלו שקם ונעל נעליים ושם גופיה ויצא לחפש את המופרעים ואת הסקטים ואת התיקים וסגר את הדלת בבת אחת ושמענו אותו יורד במדרגות. אמא של שימי יצאה לחלון וצעקה לו שירגע, ושיחכה רגע, ושלא יעשה שטויות וביקשה לזכור את ה-I am. "מנחם! תזכור את ה-I am", וזהו פה זה נגמר. מה זה I am שימי לא הסכים לגלות, ואחר כך אמרו לי בבית שזה כל מי שעושה את זה זה משוגע. משיגנעקופ. אבא של שימי מצא את הסקטים בשדה, זרוקים ליד הילקוטים.