15 בספטמבר
אז אני מספר לאירנה מהתמיכה של HP מה הבעיה: המצלמה נתקעת, לא עוברות תמונות למחשב, צריך להוציא הבטריה כדי לשחרר אותה – הקיצר לא עובדת. אירנה הולכת-בודקת-בודקת-הולכת, חוזרת אחרי שלוש דקות אומרת מתי קנית את המצלמה אני אומר דצמבר. טוב, שמע, אין לי מושג מה בעיה של המצלמה שלך, אז אני פותחת לך קריאה [מתחיל להשמע רע] ובתוך יומיים מישהו יצור איתך קשר [הולך ונעשה גרוע] תקבע איתו [תחושת הפראייריות מתגברת] והוא יביא לך מצלמה חדשה [הלם טוטלי]. 24 שעות אחרי השיחה הזו מתקשר אלי הבנאדם ושואל אותי אם לבוא עכשיו. אמרתי עכשיו לא טוב לי, מחר בערב? בבוקר שיהיה בבוקר. אתמול הגיע על הבבוקר עד הדלת עם מצלמה חדשה.
רציתי לשים תמונה של החדשה, אבל המצלמה לא יכולה לצלם את עצמה. ניסיתי לצלם את השרוך. יצא מטושטש.
12 בספטמבר
הקשר
מתרופף בחבלים
הריצוף הסדוק בככר
נפרץ לפני החרטום
בתמרונים קשים
ביבשה ואבן
בדרך החוצה
בדרך החוצה
חבל מאוד
אני מאוד עצוב
ספינה של תומרקין
בככר הגדולה
עוזבת את העיר
דרך אבן גבירול
שוברת החוצה
אל הכביש הראשי
על הסיפון
בעינים פקוחות
הילד תומרקין
ואישה
משאירה חתך ארוך
רחב מאוד ולא עמוק
חוט, שובל, מפה
אנדרטה לאנדרטה
לצידיה רצים
כמו דולפינים
אנשים קטנים
במדי-עיריה
הנה כבר טורחים שם
בזפת ובחצץ.
11 בספטמבר
לרגל פתיחת שנת הלימודים, הורתה שרת החינוך, לימור לבנת, לחלק לתלמידי כיתות א' ברחבי הארץ מכתבי ברכה ואיחולים. המכתב, שנדפס על דף ירוק מאוייר-שוליים, נפתח במלים הבאות: בוקר טוב לאפרת ולטל, לעמרי ולגל, לטדלה, למרו, ליורי ולקטיה, לנור ולעלאאי. משפט הפתיחה הזה, מפשיט את כל הפוליטיקה של החברה הישראלית לממדים הכי נמוכים שלה, ומעמיד אותם זה לצד זה. זה נראה, פחות או יותר ככה: קודמת לכל – הטראומה הלאומית.
[נכנסת: לימור]
בוקר טוב אפרת וטל. טלצ'וּ. צ'ו-צ'ו! מסכנימצ'יקים, אפרת וגני-טלי קטנים שנשארו בלי בית
[מקהלה:]
שההורים חלבו שלושים שנה
העמידו בקו האש
נוהל-קרב בשביל חלב
3%
מסכנים.
[לימור:]
מה אני רואה פה! אשכנזים! [שרה:] אשכנזים – טובים – באמצע הדרך – אשכנזים – טובים – מאוד – [מתגלגלת מצחוק] עמרי וגל! – היי עמרי! היי גל! גלי! גלי'נקה! ד"ש לאמא'נקה! [קורצת] מתקדמים הלאה, מתקדמים הלאה, מה יש פה – הופה: לטדלה ומֶרו. בואו, חמודים. איך אומרים קוצ'י מוצ'י באמהרית? בוא, טדלה. מרו. בואו שניכם. לא לדבר עם המנהל, שומעים? קס-קס, אה?
[מקהלה:]
לאט לאט, טדלה ומרו
קוצ'י-מוצ'י באמהרית
קס-קס אינעל רבאק
קססס, אומרים לכם
קסאמק.
[לימור, בטון ענייני:]
מתקתקים את קטיה ויורי, גומרים הולכים. ראבוטה, מה? ראבוטה! עבודה יש? יש עבודה? נו, תיק תק נכנסים לתלם. "תלם". סוג של מסלול. כמו כביש, יותר רך. כן.
[מקהלה:]
קטיה ויורי
ככר אדומה
סרדין
לחם לבן
בצל וזיתים
יש עבאדה
[לימור:]
- – ואחרונים חביבים – - נור – - ולעלאאי. נור.
נור.
כמו שלט חוצות.
כמו חברת גפרורים.
נור.
[מגבירה את הקול, בחיבה מוגזמת]
מה עושה אבא?
אה, הנה אבא.
הנה אבא.
אבא חמוד.
אבצ'וק.
אהלן אבא.
כיף חאלק?
שוכרן, שוכרן.
אז מה – יעני
אינתה אבויה, אה?
סחטיין.
טוב, אה –
אז, אה
תפדל עליכום יא אבצ'וק
יא אבו אל בנאת
[הוא מתרחק. היא, בלחש]
יאללה, רונית
בואי נתחפף
07 בספטמבר
בגיליון הקרוב של פיסי-מגזין תופענה פרסומות מטעם גוגל. מה שמטריד פה אינו הפרסום, אלא דווקא, וזה עשוי להשמע מוזר, היחס לפרסומת עצמה. זאת, משום שמדובר פה, בעצם, בפרסומת של מה שמוכר כ"גוגל אדסנס" (Google AdSense), דרך פרסומית שגיבשה, לאט לאט, צורה חדשה: פרסומת חברתית. כעת יש לנסח זאת שוב: מה שמטריד בכל העניין הזה הוא לא המעבר החריג של גוגל לפרינט, אלא הדלדלות חברתיותהּ של הפרסומת החברתית, שנגרמת במעברה מהעולם המקוון אל העולם המודפס.
הפרסומת החברתית
ה-AdSense של גוגל נפוץ בהיסטריה. כמעט כל בלוג, כל דף-סתמי, כל תוצאת חיפוש, כל פיפס עצמאי ברשת מלווים בכמה קופסאות-טקסט קטנות המלוות במלים "Ads by Google", ומפרסמות מוצרים על סמך תכנים סמוכים למשתמש. כלומר, גולש ישראלי יקרא פרסומות בעברית, המפרסמות משהו באיזורו, ואם הוא גולש באתר לאופני הרים – יתקל, בוודאי, בפרסומת לציוד אופנים.
הפרסומת של גוגל מזכירה במידה רבה את הכובע של אמני הרחוב. בסוף ההופעה מניחים את הכובע על המדרכה, והקהל – שנשאר לאורך ההופעה כולה – ניגש ושם בכובע סכום-כסף המתאים למידת הנאתו, יכולתו הכלכלית ובחישוב יחסי לכמות המזומן שבארנקו. באורח פרדוקסלי, זהו מימוש קפיטליסטי של החוק הקומוניסטי הישן: כל אחד לוקח לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו
אך מיקוד ופילוח קהל לא הופך פרסומת לעניין חברתי. להפך, זה הופך אותה למעט יותר חלקלקה וקליקית. מה שכן הופך פרסומת מגוש ממוסחר לעניין חברתי הוא איכות אחרת: הפרסום של גוגל מאפשר לבלוגרים, למשל, שער-תמיכה שדרכו יכול הגולש להביע את הערכתו על ידי מתן תרומה כספית. הגולש מוזמן להקליק על מנת לשלשל כמה גרושים ישירות לכיסו של הבלוגר.
כובעיהם של אמני הרחוב המקוונים
הפרסומת של גוגל מזכירה במידה רבה את הכובע של אמני הרחוב. בסוף ההופעה מניחים את הכובע על המדרכה, והקהל – שנשאר לאורך ההופעה כולה – ניגש ושם בכובע סכום-כסף המתאים למידת הנאתו, יכולתו הכלכלית ובחישוב יחסי לכמות המזומן שבארנקו. באורח פרדוקסלי, זהו מימוש קפיטליסטי של החוק הקומוניסטי הישן: כל אחד לוקח לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו. כמובן שמה שמשתנה פה הוא מושג היכולת. היכולת אינה כלכלית, אלא מנטלית – כמה זמן הקורא מוכן להשקיע בהקלקה חברתית על פרסומות, גוף-זר, לכאורה, שנהיה, פתאום, לבעל אינטרס זהה עם הקורא – טובת הבלוגר.
כדי שהחוק הקומוניסטי הזה יתקיים, יש לפתח תודעה חדשה של מוסר-מקוון. המוסר המקוון מתאפשר בסביבה שאינה דורשת תעריף (תוכן בתשלום, למשל), אלא מניחה את הכובע בעדינות ובצנעה. התוכן בסביבה כזו מסופק בחינם, מתוך מניעים אחרים מאשר אלה הכלכליים, אך הגורם הכלכלי אינו נעלם בה – הגולש בעל המוסר המקוון חייב להיות ער לתכנים שחולפים סביבו ברשת, ולאנשים שכותבים אותם. לא מדובר בסוג של תודעת-על, אלא דווקא בסוג של הרגל-פשוט. בעל המוסר המקוון זוכר את מה שכל-כך נוח לשכוח ברשת, כלומר את העובדה שמאחורי מוסיקה, טקסטים, כלים וכו' נמצאים בני-אדם.
ההבנה הזו היא הבסיס לסוציאליזציה שמתרחשת ברשת בשנה האחרונה, היא החומר הראשוני שזורם בעורקי הרשתות החברתיות, היא מה שמניע את דלישס, את פליקר, את הבלוגוספירה כולה. הכתיבה אל אנשים מובנית מאליה. הקריאה לנוכח אנשים – היא עניין של מוסר מקוון.
הדלדלות רוחה של הפרסומת החברתית
בדיוק בשל כך, המעבר לעיתונות המודפסת מדאיג. במעבר הזה, הפרסומת של גוגל הופכת, בעצם, לפרסומת רגילה, שעובדת לפי חוקים רגילים, שמונעת בדרכים הרגילות, ומסופקת בסכומים הרגילים. מצפים ממנה בדיוק את מה שמצפים מפרסומות רגילות, ואולי אפילו יותר, מאחר והיא כבר ריככה את דרכה אל הקהל. היא מופיעה בדיוק במקומות חשוכי הפרסום, בדיוק במקומות שמרשים לעצמם להכניס לפנים-הבית – יהיה זה בלוג או כל אתר אחר – פרסום צנוע, טקסטואלי בלבד – וריכוך זה, בוודאי סבורים בגוגל ומשרדי המכירות של פי.סי. מגזין, יעשה את העבודה אל הלבבות-הצרכניים הנכונים.
המעבר של ה-AdSense מתוך העולם המקוון אל עולם הדפוס מאפיל, למעשה, על לגיטימיותו של הפרסום הטקסטואלי הצנוע הזה, המפולח, הממוקד, הנוכח אך-בה-בעת לא אגרסיבי הזה, ברשת. ככל שגוגל תקפיד להשתמש במשפט המפתח "Ads by Google" מחוץ לרשת, כך – בהתאמה – יחלש כוחו של משפט הקסם הזה ברשת. וכאן, לא היחס לפרסומת מדאיג, אלא דווקא העלמותו ההדרגתית – שהתחילה היום – של שער-התמיכה הזה שנפתח בין הכותב לקורא ברשת. השער הזה, כמו שכתב קפקא, הוא שער שבעדו שרק הגולש – כל אחד בשערו שלו – יכול לעבור. ועכשיו הם עומדים לסגור אותו.
02 בספטמבר
מאוד כדאי לעקוב אחרי המלצתה של אילנה תמיר, ולבקר באתר פנדורה, שמציע עשר שעות חינמיות של מוסיקה זורמת-ברשת, המכוונת לפי בקשת הגולש. במלים אחרות: נכנסים, נותנים שם של שיר או של אמן, ובפנדורה מתחילים להזרים שעות של קטעים בסביבת הז'אנר, ולהכיר למאזין-הרשת מוסיקה חדשה, או לפחות כיוונים חדשים.
פנדורה הוקם ב-17 ביולי, כחלק מפרויקט הגנום המוסיקלי. הפרויקט עצמו כבר רץ כמעט שש שנים על ידי קבוצה של אנשי טכנולוגיה עם נגיעות מוסיקליות, בנסיון לצור מאגר ענק של קישורים-עיליים בין כל נקודות הקצה בעולם המוסיקה. מה שיצא להם הוא בעצם כלי מעולה שיתפתח, אין ספק, לממדי ענק בתוך זמן קצר. למתעניינים: אפשר לעקוב אחרי ההתפחויות האחרונות בבלוג.
02 בספטמבר
בנימין לימה, פרופסור גרמני להיסטוריה של האמנות, כותב בבלוגו שגוטפריד וילהלם לייבניץ, כמו המחשב, הוא מטפיסיקן רציונליסט. מעבר לרעיון החביב, הפוסט מעורר תחושת פספוס שלרבים מאנשי האקדמיה בארץ אין בלוגים, ותחושת אימה לנוכח המחשבה מה היה קורה אילו היו להם.
הערות שוליים