17 באוקטובר
1
כבר אי אפשר למצוא אותו. אפשר לחפש, אבל אני כמעט משוכנע שנגמרו. אין בכל העיר, ולומר את האמת: קשה לדמיין אחד בעיר אחרת.
2
הוא נעקר, זה ברור, כלומר – אחרת, איך אפשר להעלים ספסל? אפשר לכסות אותו, כן, אבל ברגע שמכסים ספסל זה מיד מעורר חשד: אולי הספסל בעצמו מכסה משהו? אולי משהו מסתתר מתחת לספסל. אולי מאחוריו. אולי משהו מסתתר עליו, משהו בלתי נראה. אולי משהו נראה, דווקא, מסתתר עליו. אולי האדם שיושב עליו עכשיו מסתתר מפני משהו. אולי מישהו מסתתר מפניו.
3
לא שמו במקומו דבר. את הספסל הזה העדיפו לשכוח. אני מדבר כמובן על הספסל הזה:

הספסל. מאי 2005. צילום: תומר ליכטש
3.5
מצחיק, אבל הבניין שמאחורי הספסל – כן? – זה מנהל ההנדסה העירוני.
4
הספסל הזה, כאמור, כבר איננו. לפני כמה חודשים עקרו אותו וזרקו. קשה לאמין שמישהו יתקין איפשהו ספסל משומש. כלומר, אף פעם לא ראיתי ספסל משומש, אז כנראה שלא מתקינים אותם, לפחות לא בסביבה הזו, כלומר לא בסביבה שממנה הם נעקרו, כנראה סנטימנט של עובד עירייה. אולי חוסר-סנטימנט. בכל אופן הספסל הזה כבר איננו. אבל גם לפני שנהיה איננו, זה היה הספסל הכי מיותר בעיר.
5
הספסל הזה עמד על שיפוע שלא הוביל לשום מקום. השיפוע, בן מטרים ספורים, התחיל במדרכה, והוביל לשלוש מדרגות בטון קטנות, שהחזירו את המטייל לאותה מדרכה. הדרך שהציע השיפוע הזה הייתה, בעצם, הארכה למסלול הרגיל. מכשול. עליה לצורך ירידה. אולי נועדה למימוש של רוח שטות: רוח השטות של המטייל, או רוח השטות של הבנאי. בכל אופן, זהו זה – שיפוע.
6
השיפוע – הצר, יש לציין – לא איפשר ליותר מאדם אחד ללכת בו. כך שאם זוג היה מגיע ובכל זאת מחליט לשבת על הספסל, היה נאלץ הזוג להתפצל. אחד מבני הזוג היה ניגש לשיפוע, והשניה – למדרגות. או להפך. כך או כך – כל אחד היה חייב להגיע מהכיוון השני. וכך, הם היו סותמים את אמצע הספסל, ושולטים עליו. עם זאת, מאוד קל היה לכלוא אותם שם. כמו הצרחה לא מוצלחת. הם היו עשויים למות. תלוי בסוג האויב, כמובן.
7
אבל הספסל הזה עמד כדי לסמל עוד משהו: את המופרכות ואת הארעיות ואת הקבלנות המזורזת ואת השוחד ואת העדר הרשיונות ואת האינטרסנטיות ואת חוסר התכנון שבה העיר הזאת נבנית. הספסל הזה עמד בגלל כל אלה, ונגדם. מצד אחד הוא תוצר מחאתי שלהם. האבסורד של הספסל המשופע צועק החוצה – "תראו! תראו!" – ומצד שני, הוא מזמין את המטייל העירוני למסלול חסר תכלית, שטותי ומצחיק, רגע לפני שממשיכים. קחו רגע כדי להכנס לגרעין שעומד מאחורי מפת העיר. חושו באבסורד שמכוון את הארכיטקטורה של תל-אביב. געו בחוסר הטעם, בחוצפה, בהעדפות הלא נכונות.
8
רק במותו, הפך הדאדא לדאדא. אנדרה ברטון אמר את זה, או לא אמר את זה, או לפחות כך אני זוכר שאמר, או שקראתי שאמר, או שאמרו לי שאמר, או שהורו לי לקרוא את הקטע שבו הוא אומר את זה, בכל אופן, מישהו, איפשהו, מתישהו, אמר את זה, בזה אני בטוח, ואם זה לא מספיק, אני אומר את זה עכשיו. אז זהו: במותו, הפך הדאדא לדאדא. כך גם:
9
בהסרתו, השלים הספסל המשופע מהלך-חיים קצר ולא-קולע. קצר וחסר-טעם. הוא הוצב ונעקר באותה חוסר תשומת-לב. כעת, במקום הספסל (שניצב בחלק הימני של בניין מנהל ההנדסה) אפשר למצוא פינה. שני קירות מחוברים. החלונות עדיין אותם חלונות, אבל השיפוע הושטח, והספסל נעלם. נותרה רק אנדרטה בלתי-נראית לחוסר תשומת הלב.
10
לו היה ניתן לבלתי-נראות הזו קול – אני משער שהיינו שומעים צחוק מהדהד בפינה הקטנה הזו, בשדרה המובילה מככר רבין לים, השדרה שנהגי מונית ותיקים עדיין מתייחסים אליה כאל "קרן קיימת, אה, חה חה, לא – בטח – בן גוריון. איפה בבן-גוריון?". אבל לאי הנראות אין קול, ולכן לא נשמע בפינה הזו צחוק מהדהד. בפינה הזו בשדרות בן-גוריון, שנשאו פעם שם אחר.
16 באוקטובר
ב-ynet פתחו, כנראה, מחלקה איראנית לדיווחים שוליים, אחרת קשה להסביר את הדיווח הזה, על בנאדם שקיעקע את "דמות השטן" (הו!) על זרועו, נפל על חלון ושוסף למוות. לא, לא: קל להסביר את הדיווח הזה, מה שקשה להסביר זה את האופן שבו בחר אייטולת הדסק לתת חיים לזכוכיות ש"שיספו את גרונו" ולסכם את האירוע הזה כ"מעשה שטן".
15 באוקטובר
אוקי, הניסוי יוצא לדרך והנה דברים אחרים. כמה זמן זה יחזיק עד שזה יקרוס, זאת השאלה. בכל אופן נא לא לצפות להו-הא, לשום הופעה. מה שיש פה זה כולו רשימת הערות דינמית, לא אתר-אישי ולא בלוג ולא אמאייאת. בסך הכל פינת שיעול או קריצה לעבר מה שנראה, לא פעם, וליותר מאדם אחד, כחוסר מחשבה-תחילה. יש עוד כמה בעיות טכניות שצריך לפתור (כמו הארכיון שהפך עמוס-מדי ובלתי-שמיש), אבל העיקר זה זה, כלומר הדף הראשי, וזהו להפעם. עד שתבוא ההערה הראשונה ועד בכלל – שלום.
14 באוקטובר
א. אחרי קול גדול בא קול קטן. למשל: בתנועתם הכבדה, נשמעים מזלגות הברזל של משאיות הזבל כמו צופרים ארוכים של ספינה, הנפרדת מרציף הנמל באמצע הלילה. והרציף משיב: עץ סדוק, אבן נשחקת.
ב. מדוע נובחים על עובד העיריה המסיע את פחי האשפה הירוקים. מסיע הפחים בא מדי ערב ומסיע את הפחים הירוקים מערוגות הבטון לשפת המדרכה, שאנשי הזבל יבואו לרוקן. הוא יודע: הכלבים נובחים בשל הרעש שהוא מקים. "הכלבים נובחים בשל הרעש שאני מקים", אמר פעם, בהזדמנות מסויימת, לאדם מסויים.
ג. הרס"פ נוהג לומר: "הזבל לזבל, הקרטונים לקרטוניה". כמה אמת טמונה במשפט הזה! כמה שנינה! כמה פילוסופיה! הזבל – לזבל. ודע: אינו קרטון. ושנינו: לו היה קרטון – היה נזרק לקרטוניה. לפיכך: בקרטוניה אין זבל, אלא קרטונים. ומשום כך: בזבל יש זבל ולעולם יצטרף אליו עוד ועוד זבל. נגמור: המשדל זבל למקום לא לו – רשע. ככתוב: בנאדם זבל – זבל של בנאדם.
10 באוקטובר
קבוצה של פרופסרים לכלכלה, כולם מועמדים לפרס נובל, יושבים מסביב לשולחן פורמייקה לבן ומרובע, על כסאות פורמייקה עם רגלי מתכת. השולחן עמוס בכוסות נייר מטונפות בשאריות קפה ותה, בהן כמה כוסות עמוסות תיונים משומשים. מישהו מגיע אל השולחן, ומניח מעטפה סגורה. אחד הפרופסורים נוטל את המעטפה, פותח וקורא, ומעביר אותה – בפנים חתומות – לפרופסור אחר. דממה. הפרופסור קורא, מקפל את המכתב, מכניס לכיסו את הנייר המקופל, מרים את הראש ומביט בקו ישר, קצת מעל לראשים של כולם ואומר: "I'm better". אף אחד לא זז, וכולם שותקים.
01 באוקטובר
באתרו, מפנה יובל דרור למשחק אונליין מוכר – "פונג" – (שתי מטקות בצורה של מלבן לבן + כדור שעף מצד לצד. הרבה בזבוז זמן הרבה הנאה צרופה), אבל בגרסתו התלתממדית. עכשיו, המשחק הזה מעניין מאוד: שימו לב איפה הוא מתרחש: במערה ריבועית, עתידנית ופוסט-אפוקליפטית. המחשב, יותר מפס מלבני שזז למטה ולמעלה, הופך ליריב העומד מולנו, בשעה שהזווית שדרכה אנו מבינים את המושג "מול" הופכת להיות פרונטאלית (ממש מולנו!) ולא צידית (כמו ב"פונג" הישן). המרחב הזה הוא פרשנות חדשה, מפותחת יותר ודמיונית יותר (ויותר מסעירה) לזוג המקלות והלבנים והכדור של הפונג המונוכרומי. לא רק ממד שלישי של עומק (או לפחות מראית-עין של עומק) נכנס פה, אלא גם אווירה חדשה, של מקום אחר. “פונג” הופך כאן ממשחק מטקות למשהו אחר, גדול יותר, ונוצרת אווירה של משימה צבאית אמיתית. הרי, האם אי פעם נתקלנו במרחב כזה (או לפחות במה שנראה כמרחב כזה – ירוק, ריבועי ועתידני, הכולל שני יריבים המתקשרים ביניהם באמצעות אובייקט חסר זהות) בלי איזו תכנית-על שמתקדמת ברקע? אני חושב שלא. בגרסה הזו, “פונג” הופך למשהו שאמור להעביר אותנו דרך שער, לקחת אותנו שלב אחד קדימה. ממשחק מטקות, זהו מבחן של סבלנות, מיומנות ויכולת. אם המשחק עצמו קיבל ממד נוסף ושלישי, הז’אנר שלו, הז’אנר ה-Arcade, קיבל, בעצם, ממד נוסף גם הוא – ממד המבחן, ובכך פתח חלון אל ז'אנר אחר – ז’אנר ה-Quest.
הערות שוליים