30 בינואר
על לא עוול בכפי, אני עולה למשפט חברים בגלוב של היו"ר. כפי שאמרתי בבית משפט השדה המאולתר שם, אני מודה בעובדות, אבל לא באשמה. מונח לפניכם כתב ההגנה שלי.
- אתה מודה באשמה, מודה בעובדות, לא מודה בעובדות ומודה באשמה או לא מודה באשמה ומודה בעובדות?
- מודה בעובדות, לא מודה באשמה.
- אז אתה מודה בעובדות.
- אבל לא באשמה.
- אם אתה מודה בעובדות, איך לא באשמה?
- אשמה זה עניין של נראטיב, המפקד.
- תרחיב.
- כל אחד יכול להחזיק בנראטיב משלו לדברים.
- תרחיב.
- למשל אני נותן לך אגרוף—
- הרס"ר! תחזיק ת'משוגע!
- מטאפורה, המפקד.
- שחרר, הרס"ר, מטאפורה. תמשיך.
- אז מצד אחד אתה קיבלת אגרוף, מצד שני אני נתתי אגרוף.
- אז אתה מודה באשמה.
- בעובדות המפקד. באשמה לא.
- באשמה לא, מה?
- באשמה לא, המפקד.
- יפה. לגבי הנראטיב—
- כן, המפקד.
- אז אתה מודה בנראטיב.
- אני מודה שיש לי נראטיב, המפקד, ולכן אין אשמה.
- אז אתה מודה בעובדות, מודה בנראטיב, אבל כופר באשמה.
- כן המפקד.
- מאיפה השגת נראטיב?
- אפסנאות, המפקד.
- אז אתה חתום על זה.
- כן המפקד.
- הנראטיב עליך?
- בפק"ל כיסים המפקד.
- תפרוש על השולחן.
- וואלה זה לא פה המפקד.
- חשבתי זה בפק"ל כיסים.
- היה מפקד.
- היה היה. אה בה גה.
- איננו המפקד.
- אני מוצא אותך אשם בהפקרת נראטיב צה"לי וגוזר עליך ריתוק של שבוע וקנס בגובה חמישים שקלים. משוחרר.
- אבל מה עם הנראטיב, המפקד?
- תחתום על חדש. שפצר אותו לפק"ל כיסים. מסדר בשבע. זוז.
29 בינואר
גדולים כברכות ושקופים
היו הימים,
כי היינו ילדים.
(דוד פוגל)
ממתקים
בכל קיץ נהג מר שהל, מנהל המוסד שבו למדתי רוב שנות צעירותי, לחלק לנו סוכריות גומי, ולהבטיח שמי שישמור ויראה את סוכריית הגומי בסוף החופשה, יזכה לקופסת סוכריות שלמה, ומי שלא יתאפק ויאכל את הממתק – לו, צחק שהל וליטף את שערותינו, מובטחת ההנאה לבדה. מקץ חודשי החופשה, לא היו אלה אלא הספורים והבודדים שעמדו בתור הקצר לפני חדרו של שהל, עם סוכריה בידם, או בשקית נייר. מעולם לא הייתי אחד מהם. לא משום שלא התאפקתי במהלך חופשת הקיץ, שתמיד דמתה קצרה מדי, אלא בשל הסיבה העקרונית שעוד אז, כך ביכולתי לנסח זאת היום, סירבתי לשוחד, לנזיד סוכריות הגומי, כנגד הויתור על מה ששהל, שגורלו, אגב, נעלם ממני, כינה ברוב-לעג, "ההנאה לבדה".
מות אמי
Barr'st me my way in Rome?
(Shakespeare, Titus Andronicus, 1:1)
לצד מיטת אמי, לטשתי עינים אל עיניה המתות. דבר לא עלה מהן. מאוחר יותר, בגפי, שלחתי אגרוף לשער שחסם את דרכי, ילד-נפשע, פרצתי יד דרך עץ ופלדה. הצצתי מבעד לחור שנפער בדלת-השער, וראיתי בעדו נוף-שממה. שוב וולד: בפרץ שער. שוב נער: זכר עיניה – סגורות, לטש-סגר. שוב: אל הדרך הישנה, הלא-פתלתלתה, שמאז סללתי וסללתי שוב ושוב, אל אותה דרך שמסרבת להסלל, אותה שממה, אותו יאוש חדש.
אפצ'י
במחזה "מלכת האמבטיה" מגרשת מלכת האמבטיה את קרוב המשפחה אל מחוץ לאמבטיה. "אני אצטנן", הוא מתלונן, והיא עונה: "תצטנן ותמות, כן". הסכמתה של מלכת האמבטיה, ראייתה המפוכחת את הדברים, הבנתה את ההשלכות של החלטותיה האכזריות, תמיד הרשימו אותי. אני נזכר במשפט הזה שוב ושוב, מאז שקראתי אותו, לפני עשר שנים, במחנה במדבר, בחורף. תצטנן ותמות. כך הם פני הדברים. ומה נשאר? איזה חיים נשארו? החיים שלפני האפצ'י. ואז אפצ'י. וגסיסה ארוכה ואיטית.
(נכתב לפרויקט ולטר בנימין כשלוש הערות ל"ילדות בברלין סמוך ל-1900", ופורסם לראשונה בהסיפור האמיתי והמזעזע של)
29 בינואר
כל הקטע של החמאס הוציא את השמאל מה זה קטן. עוד חשבתי, עם כל הקטע של ההתנתקות – וואלה. אבל עכשיו, עם כל הקטע של החמאס – מדהים. אתה יושב פה – וחצי שעה מכאן – לא להאמין. ומה הקטע, שזה הכל לוקח. כאילו, הכל חוקי. האמריקאים מ'כפת להם – בתכל'ס – מ'כפת להם? בתכל'ס. תאמין לי, הייתי שנה שעברה במנהטן, ואחרי הניין-אילבן זה לגמרי אחרת. איפה, בכל פינה שוטרים. אתה לא חוצה כביש בלי להסתכל לכל הכיוונים. לך תדע מאיפה יקפצו עליך שם. ממש טהראן! חהחהחה. ופה – יום כן גשם יום לא גשם, מה אפשר לעשות. גם ככה לאף אחד לא אכפת. יום שביתה, יום לא שביתה – ומה אתה חושב: פרץ, אם הוא עולה, כל המדינה תהיה שביתה אחת גדולה. תאסוף זבל יא זבל, ככה יגידו לך הפועלי זבל. הפועלי זבל יגידו לך ככה. הכי טוב לשבת בבית. אויש, ראית את הגשם בבוקר? ממש לונדון!
18 בינואר
בעמוד האחרון של מעריב פורסם שמסמכי חוב של מס הכנסה נשלחו למשפחה בבאר-שבע, כשהם ממוענים לכלב – טאץ'. ככל הנראה מדובר בטעות של מס-הכנסה ושל רשות-הדואר גם יחד. מדוע זה פורסם? מקרה קלאסי של אדם נֶשֶך כלב.
14 בינואר
Well, Terry, you know how they say: We skipped the light Fandango, turned cartwheels 'cross the floor, I was feeling kind of seasick, but the crowd called out for more.
08 בינואר
כשחושבים על זה, את מה שקרה ברוב מערכות העיתונים בסוף השבוע , כלומר הכנת מצבור ענקי של כתבות סיכום חייו של ראש הממשלה, אפשר לכנות בפשטות: חבצלת השרון.
עדכון: מסתבר שיש עוד אנשים בבלוגוספירה.
04 בינואר
כמו כל מידה מוגזמת, גם הקורקטיות עשויה להעביר אדם על דעתו, לכן אפשר להתייחס בסלחנות לנסיונו של עודד שכטר (ספרים הארץ, 21.12.05) למתוח רשת-הצלה זריזה מתחת למסלול הקפיצה-הסוציופאטי/ת של משה בן-הראש. מצער לומר, אבל מתיחת הרשת, שמתעוררת מתוך מה שעשוי להראות כדאגה אמיתית לרווחת שלומו, נעשית באיחור. יותר מרגע אחרי שגופו של בן-הראש פגע בקרקע.
אינני יודע מדוע בחר שכטר לצטט דווקא את "שירי השובע העצמי" שלי ושל דרור גלוברמן, הרוזנקרנץ וגילדנשטרן של הטראגיקומדיה הבן-הראשית ברשת הישראלית, אבל הוא בחר, וזו זכותו, ולרגע אפשר היה להתעלם מהבורות האינטרנטית של שכטר, ומן הטעות הבסיסית שבהתנהלותו מול טקסטים מקוונים, ולרגע אפשר היה לשים בצד את הכל ולומר ששכטר באמת הצליח, שהוא באמת עלה על שורש של בעיה, ובאמת תקע טריז ועצר וחקר ופתר. אבל שכטר פשוט טעה. לא טעות גדולה, טעות של ילד, שבשעה שמחבר אחד ועוד אחד מנחש שהתוצאה היא שלוש או חמש. לא רק משום שלא הבין את משמעות פעולת החיבור התיאורטית, אלא משום שאין לו תפישה אמיתית של המושג "1".
כך, לשכטר אין שום תפישה לגבי המקום שממנו ציטט, ולגבי המקום שעליו הסתמך, לגבי המקורות שאליהם הוא מתייחס, ולגבי יחסי הכוחות – שאם לנחש פרועות, השקיע זמן לא-קצר ברכישת הכלים למדוד ולבחון אותם ואף לתקוף אותם במקום שהם מהווים עוול (משימה אצילית כשלעצמה). יחסי הכוחות הללו, במקום שאליו ניגש שכטר כדי לבסס את טענתו, שונים באופן מהותי מיחסי הכוחות המוכרים לו.
שכטר נכנס לתוך מלחמה קטנה, שהתרחשה בעולם אחר, ולא השכיל לעמוד מן הצד וללמוד את הסוג החדש של מערכה טקסטואלית זו. כבן האנוש שהוא, מתוך חמלה על החלש ומתוך כעס על החזק, התערב. קבע עמדה. שם יד. מתוך ההתגייסות הטוטלית הזו, שכח לציין ששיר השובע העצמי של גלוברמן היה פארודיה על שיר דומה של בן-הראש (פיוט שנאה אנטי-אשכנזי מן הסוג ששכטר עצמו היה מצטט בעולם הופכי), ומתוך ההתגייסות הזו שכח לציין שהשובע שלי עצמי נכתב במערכת התגובות לדבריו של גלוברמן – אוי יוי יוי – כבדיחה. את הלך-הרוח הזה לא הצליח שכטר לתפוש. בדיחה. פשוט בדיחה.
לא פעם הגבתי בבלוגו של בן-הראש, ואם אפשר לכנות בשם "שיחה" את סטירות הלחי שהיה מוכן בן-הראש לנדב לקראתי, שוחחתי איתו. לשאלותי, הגיב בטיעון מנצח – "לא תבין, אתה אשכנזי". בן-הראש הוא יצרן של יבבה ובכי, צורות נפלאות, ואת זה אני אומר בלי טיפה של ציניות – באמת צורות נפלאות, עצובות ויפות. אבל במסווה של ספרות, בן-הראש מנהל מסע-צלב. שיריו, מאמריו, התנהלותו האישית באתרו ברשת, אינם רק יבבה ובכי; אלה הם יבבה ובכי שהולכים יד ביד עם אחותה הקטנה של הצער – נקמה.
זה, אולי, המקום הדוחה ביותר שמצליח בן-הראש לייצר. הנסיון לבוא חשבון. לסגור קצוות. כמו חייל מסומם-קרב, רוצה בן-הראש להביא את האוזניים של "האויב האשכנזי", לסמן X על הנשק. יש פה ערימה של שירים, אחדים מהם יפים מאוד, וערימה של טענות, אחדות מהן נכונות מאוד, ורשימה של האשמות, ספורות מתוכן כל כך נכונות ואיומות; ועל כולן מנצח איש-במדים, שלרגע, נראה שלו ולשירים הללו, לטענות הללו, ולהאשמות הללו, אין דבר במשותף, וכי הוא יושב עליהן בשל סיבה אחת בלבד: מגובה רב כזה, הוא רואה את שדה הקרב טוב יותר.
הטענה של שכטר מתבססת על התייחסות כמעט קלישאתית למערך יחסי הכוחות המוכר לנו (הגמוניה אשכנזית וכו') יחסים הקיימים, אליבא דשכטר, גם בעולם המקוון. העולם המקוון אמנם הגיח מתוך עולם המושתת על יחסי הכוחות הללו, אבל – ופה שכטר נפל – העולם המקוון הצליח לצור מערכת שוויונית שבה היחסים הללו נעלמים. "שירי השובע העצמי" שמזכיר שכטר נולדו בעולם אחר, ולא מתוך טעמים-הגמוניים כלשהם, אלא דווקא מן הטעם ההפוך לחלוטין: מתוך התנגדות חריפה וכוללת למגר את הנסיון (של בן-הראש) להשתמש בעולם המקוון לקידום גס של פוליטיקה ישנה, דבר שניסה לעשות בן-הראש על ידי השתלה אלימה של אופוזציות חברתיות בתוכו.
משה בן-הראש נכנס למקום שבו אין מרכז ואין שוליים, והחליט לדמיין שכאלה, ולצאת למסעות הבכי שלו. שכטר נכנס למקום שבו אין מרכז ואין שוליים, ואיבד את הצפון. החברה האינטרנטית אמנם נמצאת בחיתוליה, אך היא שונה במהותה מזו שאנו מכירים. לא בלבד שאין מרכז ואין שוליים, אלא כל תהליך החיברות בתוכה שונה במהותו. עדיין לא ברור מה טיבה; אולי המלחמות הקטנות שנערכות בתוכה היום, כמו זו שאנו משתכשכים בה כעת, אינן אלא הצטרפויות ראשוניות של בני-אדם שישכילו, מתישהו, לדבר בשפה חדשה. איננו יודעים. מה שברור הוא, שהיחס האינסטרומנטלי לרשת, אינו תקף יותר. היחס לרשת ככלי, ולא כמקום שבו מתהווה חברה חדשה, עדיין מעוור כמה זוגות עיניים.
מכל מקום, הייתי רוצה להודות לשכטר על דבר אחד. מעולם לא תיארתי לעצמי שדבר מה מוצק-באמת התגבש בין גליונותיו המקוונים של דג-אנונימי? — כלומר, תמיד הרגשתי שמשהו קורה שם, וניסיתי, יחד עם העורכים והכותבים שסבבו את ההתרחשות הספרותית המקוונת הזו, לתת לזה שם, אך מעולם לא הצלחנו ותמיד קראנו לזה בשם הקוד הילדותי והשובבי – "זה דג". אבל שכטר – איזה משחק! – "מכרכרים סביב קפקא וצלאן", "ליברליזם ביקורתי" וכו'. לא רע, לא רע. לא הייתי רץ עם זה לשום מקום, מאחר וההבחנות הללו, כאמור, מבוססות על עיניים בהירות ומוח חריף שאינם מוכווני-רשת, ושלא יכולים, לפחות לא בשלב שבע שכזה, לייצר ביקורת אמיתית על ענייני הרשת, כל שכן על ענייניה הספרותיים המקומיים. אבל עצם ההתייחסות לדג כמשהו שהצמיח משהו משמחת אותי מאוד. ובכן, תודה.
(פורסם היום, בשינויים קלים, בספרים הארץ)
הערות שוליים