כותרת משנה במוסף "כיף" של מעריב
27 בפברואר
בתום ביקור בתערוכה התובענית
ומעוררת המחשבה של ציורי
סזאן תהיו חייבים מקום לשבת
ולהשיב בו את רוחכם. הסנדוויצ'ים
והפיצות של הפביליון, ממש
ביציאה מהגלריה הלאומית,
יעשו את העבודה
(עמ' 11)
היה היתה מלחמה
24 בפברואר
על סט התצלומים "המלחמה שלא נראתה" רציתי לכתוב כבר זמן רב והותר. והנה, סוף סוף, זה קורה.
אפצ'י לוין
22 בפברואר
על הרטיטי את לבּי, מאת חנוך לוין, הוצאת הספריה החדשה 2006
במחזה "מלכת האמבטיה", שכתב חנוך לוין בסוף שנות השישים, מגרשת אשת הבית – מלכת האמבטיה – את קרוב המשפחה של הבעל אל מחוץ לממלכה הקטנה שבבית, ממלכה שנבנתה באמבטיה. "אני אצטנן", מתלונן הקרוב, והיא עונה: "תצטנן ותמות, כן". הסכמתה של מלכת האמבטיה עם קביעתו המסכנה של הקרוב המגורש, ראייתה המפוכחת את הדברים,
הבנתה השלמה של השלכות החלטותה האכזרית, תמיד הרשימו אותי. תצטנן ותמות. כך הם פני הדברים. ומה נותר? איזה חיים נותרו? החיים שלפני האפצ'י. ואז אפצ'י. ואז גסיסה ארוכה.
"הרטיטי את לבי" הוא קומדיה בשלוש מערכות. מוטב לומר: קומדיה של חנוך לוין בשלוש מערכות, ולפיכך יאוש מסוגנן ומצחיק בשלוש עונות – אביב, קיץ וסתיו – שלאורכן מסופרת, בסיפור המורכב מקרעים של מציאות, אהבתו האומללה של השופט למקה לזמרת הכושלת לָלָלָלָה, שמעדיפה את דון-ז'וּאנֵי העולם על פני האוהב המקומי. בתוך סיפור יאושו ואהבתו של למקה נכנס סיפורו של פשוניאק, ידידו הטוב, שחי עם אשתו, ככה-ככה שמה, ומזה עשרים שנה ויותר מנהלים השניים חיים-מתים ופושרים. גם העולם שמצוייר לפנינו ב"הרטיטי את לבי" מתחיל לפני אפצ'י. מה שנפרש לפנינו הוא מפץ-גדול קטן, שאפשר לכנותו אפצ'י. זהו האפצ'י, שאחריו – וזה המהלך הגדול במחזה – מתוארת גסיסה ארוכה ויפה.
*
שקראמת
המחזה מדבר בלשון לוין הפרדוקסלית, שמצליחה, כתמיד, להציג פיסה של אמת-איומה תוך שימוש וירטואוזי במסכת שקרים ענקית. זו מידתו הגדולה של המחזה הלויני – היכולת לגרום לאמת, לצדק, לחמלה, לאהבה ולחיים להיות בולטים בהעדרם, ובכך, בעצם, להביא להיפוך של פני-הדברים, להפוך את המצב על פיו ולגרום להעדר הזה להיות הדבר היותר-נוכח בחדר הקטן, הפתאומי והזמני שבו מתגוררים, לרגעים ספורים, הקורא, האמנות והעולם.
כולם, אם כן, משקרים לעצמם. השופט למקה משקר לעצמו שללללה מאוהבת בו, וכך הוא גם משקר לפשוניאק, שמשקר לעצמו ומבקש לחשוב שלמקה הוא אדם בר-דעת, ושהוא עצמו, כלומר פשוניאק, טוב לו בחיים, וכי יציבות היא דבר חשוב, וחייו הפושרים עם ככה-ככה אין להם תחליף.
ללללה משקרת לעצמה בכל חלומותיה הגדולים על כוכבות ושירים וזוהר, וככה-ככה, היא משקרת לעצמה כשהיא מספרת לעצמה שוב ושוב שהזמן לא עובר, ושהיא לא מזדקנת, ושאפשר ושצריך לישון, ושחשוב לישון, ומשקרת לעצמה בשקר שכולם חולקים בחדווה – שהחיים לא חומקים, וכי החיים מחכים, וכי הם נוטלים חלק בחיים, וכי החיים הם טובים ויפים ומלאי אהבה ומרץ.
אבל אלה הם שקרים של אנשים ישנים. איש מהם, כמובן, לא לוקח חלק בחיים, אלא רק עומד במקומו, ומתגעגע לחיים, בלי לזכור מהו געגוע, ומהם החיים.
אפילו כשהאמת משחרת לפתחו של המחזה, לפתחו של העולם הבדוי והבודה הזה, מישהו דואג לסתום אותה. כך, למשל, בסוף המערכה הראשונה פונה ללללה אל השופט למקה המאוהב בה, ומבקשת לומר לו את האמת. היא מבקשת לומר לו שהעולם גדול ושהוא קטן ושאין לה זמן ושאין לה מקום ושהיא צעירה מדי ושהוא זקן מדי ושיש דברים טובים יותר, והוא – הוא טוב, טוב אבל לא מספיק טוב, וגם ככה הוא מציק, והיא, כלומר ללללה, פונה לצאת, נמלכת בדעתה, חוזרת ובפנים רציניות אומרת לו, לשופט למקה: "אני רוצה… לדבר איתך גלויות".
למקה נבהל. בתחילה, שולל בגמגום את הרעיון של דיבור גלוי, והיא – מתעקשת קלות. ואז, למקה מתפרץ: "מה פתאום גלויות?! מה קרה לך?! חצי שנה נפגשים כל מוצאי-שבת בשמונה, אני מרים לך את הראש להסתכל לך בעיניים ואת משפילה אותן, אני שואל ואת שותקת, אני מפרפר ואת מצחקקת, וככה חצי שנה, ופתאום – גלויות?! שום גלויות! ניפגש במוצאי-שבת הבאה, אחרי הריביירה, בשמונה! נלך, נטייל! אם לא נטייל – נשב! ננשום ונפטפט על כל שטות שבעולם, רק לא על מה שחשוב לנו! ואם לא תרצי לפטפט – ננשום ונשתוק! נסתכל בטיפות הגשם על העלים ונשתוק, נשתוק, נשתוק!". האמת, חושש למקה, תביא לקריסת החלום. אבל הוא אפילו לא חולם. הוא מתגעגע לחלום.
*
הג'יגולו הכּן
מתי הופך השקר לאמת? המקום הזה, נמצא בשולי המחזה. ההיפוך, המקום שבו השקר הופך למייצג של העדר-האמת, נעשה בידיהן הדמויות השוליות במחזה: הג'יגולואים, הפלייבויז, המאהבים המזדמנים. אלה דמויות שותקות, או ממלמלות. מכל מקום, אינן מדברות. אנו, הקוראים, האורחים בעולם הזה, איננו נדרשים לסיפורן. אנו מכירים אותם בסיטאוציה מאוד מסויימת – התלוותן הפרזיטית לזמרת-הכושלת ללללה.
הם מצטרפים לללללה, כל פעם בעונה אחרת, כל פעם מתחלפים, באים ועוזבים. מה אנו רואים בהם? פרזיטים שמחפשים מין וכסף, עושר ותהילה, שמחפשים את ההזדמנות לשקר לעצמם על העולם, ואולי אפילו משקרים לעצמם, אבל אנו לא רואים את השקר הזה. אנו נתקלים בהם ברגע הכי אמיתי שלהם – בשתיקה, או במלמול, לצד הפאם פאטאל ללללה, כשמניעיהם ברורים. בשוליים של המחזה, אם כן, מתקיימות כמה דמויות מאושרות. מלאות אמת. שאינן משקרות לאיש. אפילו לא לקורא. כל מה שבזוי מיוצג בדמויות האלה, ובתוך הבזוי הזה משתקפות בועות של אמת, בועות-עולם קטנות של למקה, של ללללה, ששופכות אור חדש על השקר שלהן ומציגות אותו ככזה.
*
מוזיקה בפּה
את הקומדיה הקצרה הזו מלווה מוזיקה שחיבר לוין לכלי פחות-נפוץ, הלשון האנושית. את התווים הצפין בשמות הדמויות. צלילים כמו: למקה, פשוניאק, ללללה, ככה-ככה, ברבספסקואה, טטרלה, חורחחליטו, נאזים ביי, לופץ בוביץ, האג'י נוג'ה, חרוז פרדוכי, מופיעים לאורך המחזה.
מצד אחד אלה כמובן הדמויות שמובילות את הסיפור, מקדמות אותו על בשרן. מצד שני – הסיפור מתקדם עליהן, דורך עליהן, פוסע על גביהן, כדי להתקדם. אבל יש צד נוסף, ופה אפשר לדבר על מוזיקה. הדמויות האלה, בכל רגע שהן מופיעות, מנגנות תו נוסף במוזיקה של המחזה הזה, שלו היה נדרש להמירה לכלי נגינה מוצקים יותר, היינו ניצבים בפני דילמה: הרי גם פסנתר יכול לנגנן, ומצד שני – השמות האלה, הצלילים הללו, מרכיבים יחדיו יצירה מוזיקלית שמזכירה תזמורת רחוב צוענית של כלי נשיפה והקשה מלאי-מרץ.
*
האפצ'י
ב"הגיונות" שלו כתב דיקרט כי גם הציורים שמתארים דברים שאינם קיימים במציאות מורכבים מחלקי-מציאות, ואפילו אלה שמציגים דבר מה שאינו ניתן לתאר במילים, גם הם מורכבים מצבעים שקיימים במציאות. הצבע, היחידה הבסיסית של הציור, היא בסופו של דבר חלק מהעולם. כך, גם העולם שמצייר לוין אינו עולמנו. איננו רוצים לחשוב על אכזריות כזו, על נוראיות כזו כעל עולמנו, אך בדיוק לפי משל דיקרט – העולם הזה מצוייר, בסופו של דבר, בצבעים המציירים גם את עולמנו.
האפצ'י של לוין הוא קצה-דק של תפישה אכזרית, חד-שורתית המוארת באור-קשה, של העולם. אבל הצבעים של האפצ'י הזה נמשכים מן המחזה החוצה, מתערבבים בפריזמת הקורא, מתרגמים את עצמם לדברים אחרים, לצורות, למילים אחרות, אבל בסופו של דבר מרכיבים את פלטת הצבעים שצובעת את העולם של לוין, את העולם של "הרטיטי את לבי", שבמידה רבה זוכר את החיים ואת הגעגוע מאשר רוב קוראיו, שכבני-האדם שהם, נוהגים גם הם להתגעגע לחלום מבלי לזכור מהו געגוע, ומהו חלום.
מלכודת חדשה
21 בפברואר
עצרתי בעמוד מאה ב"חיי נישואים" של פוגל, ודפדפתי קדימה, עד לרשימה הקצרה של מנחם פרי על גלגולו של הספר, ועריכתו מחדש. מתוך סקרנות קראתי, רק כדי לגלות את גורלו של התינוק (שבעמוד מאה עדיין לא נולד) ושאחת הדמויות – מתאבדת. באותו רגע, התאבדות נראתה כמו אפשרות לא רעה. מתאבדת! עמוד מאה! חיפשתי, כמובן, דרך להתנקם ברשימה הקצרה הזו, שמשכה אותי כמו בחבל-קסם, אינעל—ופתאום התחלתי לחשוב על תהליך הקריאה אחרי הרשימה של פרי, וחזרתי למושגים שבאמצעותם הוא, כלומר מ"פ, תופש את הטקסט. הבנתי שהרשימה הזו היא פער מסוג אחר. פער שמצריך תבנות-התבנות-לאחור. עכשיו אני קורא את הספר תוך כדי הדיפה של הידע המוקדם שלי, בנסיון להפיק הנאה מהטקסט. אני לא מבקש למצוא את התחבולות שבטקסט, אלא מזהה אותן מראש ומבקש – אפילו משתדל – לפול לתוכן. אפשר לומר שבשימוש אקדמי מדי, תואר כאן מה שניתן לנסח בפשטות במלים "להרוס את הספר".
בדיחת טוק טוק על שערי גן-עדן
14 בפברואר
- טוק טוק
- מי שם?
- שושנה.
- איזה שושנה?
- שושנה דמארי.
- מי?
- שושנה דמארי.
- [שקט]
- טוק טוק
- [שקט]
- טוק טוק טוק טוק
- מי זה?
- שושנה דמארי.
- מה את רוצה?
- להכנס.
- אין אף אחד בבית.
- זה לא גן עדן פה?
- [שר לעצמו] "אם יש / גן עדן שם…" [לשושנה] תרמנו במפעל.
- טוב, תן להכנס.
- מי שם?
- שושנה.
- איזה שושנה?
- שושנה דמארי.
- תזכירי לי.
- זמרת.
- עוד רמז.
- כלניות.
- יפה ירקוני?
- [בזעם כבוש] כן.
- הלו ירקוני! אוהבים אותך הרבה אוהבים אותך!
- טוב תוריד ת'ידיים. איפה חותמים?
- ישר, שמאלה. בחור גדול על ענן.
- ענן?
- את כבר תזהי.
הגנב העצוב
06 בפברואר
על "אנדרטה אנדרטה", מאת יון פהא ג'לל. מערבית: רון סער
את יון פהא ג'לל ראיתי לראשונה מרחוק, בשעה שהאקדמיה הרוסית העניקה לו, אז ב-1988, את פרס ברז'ז'אז'י על קובץ שיריו "אדמה חולשת", אותו כיניתי, פחות מזמן שנה לפני האירוע, ומעל גבי עיתון זה, "סחוס מילים שנלחץ בין עצמות המציאות". בספר חדש – "אנדרטה אנדרטה" – חוזר פהא ג'לל לאותו לילה באודסה, ומביט על עצמו מתוך הקהל. הספר, המוקדש ל"אויב הטוב שלי" (עמ' 3), נורה החוצה כבר בשיר הראשון, בו מתאר פהא ג'לל את עצמו כ"בליל סחבה / לבושה בליל סחבות" (עמ' 5). אותו בליל סחבה ינקה מאוחר יותר את רצפת האולם, בשורה "ונשכב על הגב / ודוחף ברגליים / לנקות לנקות / אדם יסודי" (שם).
מי שמכיר, ולו במעט, את הביוגרפיה של פהא ג'לל, נזכר בוודאי בשאלה הלפני אחרונה בראיון מ-1969, שערך העיתונאי המצרי ואיש הרוח, מועמר רשצטן, שכינס ואמר "שתי שאלות אחרונות: מהו היסודי?". פהא ג'לל שתק, ובכה. בבכי הזה, כתב רשצטן, "בחרתי לחתום את הראיון". אותו בכי מופיע, מטאפיסית, שני שירים מאוחר יותר ב"אנדרטה אנדרטה". בשיר "תפוז בקהיר" (עמ' 11), מתאר פהא ג'לל פרדס ש"אינו ישר / אינו עקום / אינו מתחיל / אינו נגמר / נקודות טעימות / מנקדות את הנוף / קוטף ונתפס / ושוב קוטף / ובוכה כמו דמעות בלי עיניים" (עמ' 12).
הקוטף, אותו "יצור איום שבא בעתי / לעורר מהומה בין דפי מחברות", אינו נזהר, אינו רוצה להזהר, הוא דווקא מבקש להתפס – להקטף כמו הפרי הגנוב – כדי שדמעותיו יונכחו במבטו של אחר, דמעותיו, אותן דמעות ללא עיניים, אינן מרוות שום כאב, משום שאין להן לא מקור ולא יעד, הן מופיעות ונופלות, והבוכה-הקוטף אינו מבקש אלא מישהו שיהיה שם, לא כדי לשמוע את הבכי, אלא רק לראות את "דמעות הצ'שייר" (עמ' 13), של הגנב העצוב.
"אנדרטה אנדרטה" מתעורר בתוך הקורא כמו אגרוף צמר-גפן, שחובט. הקורא אינו יכול שלא לשאול את עצמו, היכן עומדת האנדרטה הזו? כמו הגביע הקדוש, היא נמצאת-ואיננה. השירה הופכת לאנדרטה בלתי-נראית, לאנדרטה אחרת, שמעולם לא הוקמה, אנדרטת זיכרון ל"פועלי הקש / בזוכרם" (עמ' 32), אנדרטת אבל המזכירה כי "בבוא יום בבוא / שעה" (עמ' 35) גם אנו נבוא חשבון עם "יצר קמאי / מאוד אחר" (עמ' 49).
את הקובץ הזה פותחת וסוגרת שורה בודדה, שעומדת לבד, בדף כמעט ריק. כעת, אפשר להבין את לחץ-המחץ שלה, את הידוק-הבידוק שלה, אפשר להבין איך היא דוממת כמו סד, איך אין לה אלא אפשרות להיות פתח וסוגר, סגר וצוהר. כותב פהא ג'לל: "כך, לסגת" (עמ' 1, עמ' 52). ההוראה מפורשת: לסגת. כמו איוושת לב שנסוגה לאחור בקצף לבן מחוף שנות-חיינו, "המתקצרים והולכים / כאפונה הירוקה / בבית התמחוי" (עמ' 48).
הערות שוליים