28 במרץ
רונית רוקאס פירסמה היום בקפטן אינטרנט המלצה על אתר הספר "מורה נבוכים" לרמב"ם, שתרגומו החדש בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב הועלה לאחרונה, כלשונה, לרשת.
וכך היא כותבת: "הרמב"ם כתב [...] בכתיבה שנועדה להביך קוראים נטולי הבנה או כושר אינטלקטואלי", והיא מוסיפה אבחנה פילוסופית חדה ודקה, לפיה יש מידה מסוימת של אירוניה בפרסומו של הספר באינטרנט, "באופן הסותר את תפישתו האריסטוקרטית של מחברו". מרשים. מצד אחד – מביך את הטפשים, מצד שני – תער פילוסופי. נצחון-קטן! אבל יש אבל.
רוקאס טועה פעמיים: הרמב"ם לא ניסה להביך את הטפשים, אלא להקשות עליהם מלקרוא בספר. את דבריו כיוון אל אוכלוסיה מצומצמת, ולא בשל איזה אינטלקטואליזם, שלכאורה עדיף, אליבא דרוקאס, על פני מבוכת העניים והטפשים, אלא בדיוק להפך – דווקא בשל מבוכתם המוצהרת של הספורים מבין העשירים והמלומדים, הספורים שמרשים לעצמם להיות מובכים במבוכת סוקרטס, מבוכת זה שיודע דבר אחד, כלומר יודע שאינו יודע דבר.
ולא רק זאת אלא גם זאת: רוקאס מצביעה על אירוניה בין נסיון הרמב"ם להסתיר את הידע ולשלוט בו לבין העלאתו לאינטרנט. טענות מעניינות, שהועלו – איך המקרים הצטרפו! – בכתבתו של אסף תמרי שפורסמה לפני ארבעה ימים בלבד ב-nrg הרשת. בכתבה הצביע תמרי על הבעיות הללו, וראיין את פרופ' מנחם לורברבוים ופרופ' משה הלברטל, שנתנו את דעתם על שאלת הפצת הידע, ועל השלכותיה – אם ישנן כאלה. ואם אנחנו כבר בעניין של לתקן-פה-לתקן-שם, הספר לא עלה לאחרונה, כפי שטענה רוקאס, אלא לפני שנה.
אבל הטעויות של רוקאס הן רק בעובדות. כולו פילוזופיה, אה? חה חה. חה חה. מכל מקום, רוקאס, כמובן, לא קראה את הכתבה של תמרי. הרי לא יכול להיות, כלומר – אחרת בוודאי היתה נותנת איזשהו קרדיט, למישהו, או לפחות, לא הייתה חוסכת, בצורה כל כך מביכה, את הקרדיט מעצמה.
28 במרץ
ב-nrg לא פספסו הזדמנות כמו יום הבחירות לסאטירה נושכת.
27 במרץ
בית המשפט גזר היום שנת מאסר על תנאי וקנס בגובה 6,000 ש"ח על חבר הכנסת לשעבר, יאיר פרץ, שהורשע קבלת דבר במרמה ובזיוף עבודה לצורך קבלת תואר אקדמי. השופטת , מרים דיסקין, אמרה כי "התביעה הלכה לקראת הנאשם". בכל זאת, בוודאי חשבה לבין עצמה, "אקדמאי".
22 במרץ
1
באחד מהסיורים על גבול לבנון עצרנו את הבט"שית בהצטלבות שבילים שבין גבולות הגזרה לצד הסיור מהגזרה השכנה, שהגיע, להפתעתי, בתיאום מלא בקשר הרדיו, לאותה נקודה באותה שעה. פרקנו את עצמנו מהרכב, ועמדנו בקור. מפקד הסיור שלי נכנס בדברים עם מפקד הסיור המקביל, הצנחן. עמדנו והקשבנו. כשהתבקשנו לצחוק צחקנו, ובין לבין שתקנו. את השיחה שכחתי. אני זוכר את החושך, אני זוכר את הקור, אני זוכר את השקט, אני זוכר את הזמן, אני זוכר את הזמן עובר, ואני זוכר רגע יחידי שבו שאל מפקד הסיור שלי (שנאתי אותו מאוד) את מפקד הסיור המקביל על סדר היום שלהם, ועל לחצי השיגרה, והתעניין מה הם עושים (גדוד 890, אני חושב), בזמנם הפנוי. הצנחן, בלי מעיל, השיב: "בצנחנים אין זמן פנוי. כשיש זמן פנוי – רצים".
2
במהלך יום העבודה, ברגעים שבהם אין סיבה להמשיך לגלוש, ברגעים שבהם אני נכנס לפליקר ומצפה למצוא משהו אחר, לא את פליקר, אבל משהו שמלהיב כמו פליקר ברגע שבו מוצאים את פליקר, רגעי המנוחה הקטנים, אני לא עוזב את המקלדת, אלא נכנס ל-TechCrunch, עובר פוסט פוסט, מקליק על הלינקים ונרשם לכל יישומי הרשת החדשים (בטה נפלאה!) מבלי להתעניין מה הם עושים. לרוב, מדובר בעמודימעוצבים, שבהם אפשר לבקש הזמנה לשימוש באתר, כלומר להזין אימייל ולחכות שהאתר יושק, ושאפשר יהיה, סוף סוף, לגלות פליקר חדש, שגם אליו נכנס אחרי זמן-מה ונתפעל ממנו ונקווה למצוא משהו שהוא כמו פליקר ברגע שמוצאים את פליקר. אני עובר פוסט פוסט, נכנס לכל אתרי הווב 2.0 שטרם הושקו רשמית, מזין את האימייל שלי שוב ושוב, לא מתעניין מה האתר עושה או יעשה, לפעמים אפילו מגיע להסבר, מרפרף על מלות המפתח (הזהות בכל האתרים הללו!), נרשם וממשיך. מרתון 2.0. קלאבינג 2.0. אולי אפילו 2.0 2.0. כן. אני 4.0.
3
אין זמן פנוי. כשיש זמן פנוי – רצים.
21 במרץ
בעבר הייתי מועמד לפרס בוקר היוקרתי, ובעתיד, מספרים האנליסטים החדים שלי, אהיה מועמד לפרס בוקר היוקרתי, וגם אז, כלומר בעתיד, כמו אז, כלומר כמו בעבר, אנהג בדיוק כמו שנהגתי עכשיו, כלומר עם פרסום העמדתי כמועמד מוביל לפרס בוקר היוקרתי, ואמשוך את ידי מפרס בוקר היוקרתי, ואודיע, באמצעות שורת אנשי יחסי ציבור, אותם אני מכנה ביני ובין עצמי "סיעת הכרישים שלי", על משיכת ידי מפרס בוקר היוקרתי, ובדיווחיהם של הכרישים, דיווחיהם הנמרצים של הכרישים הרעבים שלי, אדרוש את כל הפרטים, כלומר את כל גזירי העיתון בכל מה שנוגע לפרס בוקר היוקרתי ולי, ובינם לביני אתפעל את הבחורונת שתתייק ותשמור שהכל, כלומר כל גזירי העיתון, כל חליפת המכתבים, כל ההזמנות המיובשות, הכל יהיה בסדר מופתי, ואומר לה, לבחורונת, שזו עבודת קיץ עבורה, ואת זה אני יודע, אומר לה שפרס בוקר היוקרתי זה לא צחוק ושתרים את הראש ותשים לב ושהכל צריך לתקתק ואת התיקים הללו, את התיקים העבים הללו, אני מבקש לשמור בסדר שאפשר לתארו רק במלה "איום". זכוכית מגדלת של שען חירש, אצטט לה את הגשש ושנינו נצחק – אני משום שהגשש מצחיקים אותי, ככה זה, והיא משום שזה כלול בתפקידה כסגנית המבצעים שלי, כך אמרתי לה לא פעם, סגנית המבצעים הפיקודית שלי, חיילת מפקדת במערכה שאליה נגררתי (כן, נגררתי) נגד אירועי פרס בוקר היוקרתי. את סגנית המבצעים שלי ואני המפקד שלך. והיא עונה: כן המפקד, ואני – שריר לא מזיז. מפקד זה מפקד.
14 במרץ
השבוע פורסם במעריב ש"במונקו שוקלים לפצות ניצולי שואה". הידיעה עוררה גל שמועות, שבתוכה קמה לחיים הטענה המוזרה, שהושמעה לא פעם ברצינות אמיתית, לפיה שבשטראוס שוקלים לפצות ניצולי שואה במונקו.
09 במרץ
חתכתי את ויזלטיר
במעבר חציה
על אופנים. ודאי
לא שם לב לצמיג
אחורי שוקע. אבל
מבטו חלף על פני
צלף בי לַאורך.
עיניו. חשב על
דבר מה. משהו קרה.
דבר לא יצלח
את המרחק. על מה
הוא חשב. אני חשבתי
על המלה ויזלטיר ועל
תנועת צווארו. השתלבות
בתנועה. מבטו.
המרחק נעלם.
07 במרץ
הלכתי לסניף הדואר עם שלושה זימונים: שני דברי דואר ומכתב רשום אחד. דבר דואר אחד פקע, את דבר הדואר השני – משלוח מרסלינג – הביאה לי אשת-הדואר, ובזמן שקרעתי את המעטפה הראתי את לה את קבלת הדואר הרשום, שממוען לבעלת הדירה שלי. כמובן ידעתי שלא אוכל לקחת אותו בשמה, אבל ניסיתי בכל זאת, וכשסורבתי, עלה בי כוח בלתי-נשלט להזכיר את הלוגו החדש של רשות הדואר, ולהתלונן שלוגו יודעים להחליף אבל עכשיו צריך לנסוע עד ירושלים בשביל לקחת חתימה על היפוי-כוח ושזה בעצם מאוד חשוב, ומה יהיה אם המכתב יחזור, אבל כל זה, למרבה חוסר-ההפתעה ההדדי, לא עזר. כשסיימתי עם הטיעונים המיותרים הללו שלפתי את הספר מעטיפת הנייר שלו, ודי נדהמתי לגלות שמדובר בעותק טורקיזי של "על מאפייני המוסדות הטוטליים". לא זכוּר לי שהזמנתילא ביטלתי אותו.
הערות שוליים