28 בספטמבר
על פירה ושניצל הוסכם (ביוזמתי) שבוויקיפדיה חסר הערך שיסביר מהי המלה "קצרמר". אוי עכשיו וויקפצו לי כל אנשי המזנון זה בכלל ככה וככה וככה וככה וככה וככה; עד שיתפוצצו. מכל מקום, משהסתבר לי שאני לא היחידי שמוצא חן בערך הזה, פתחתי את הערך בעצמי. אפילו שזמזמתי עיוות-קטן לפזמון הילדים השחוק "מאחורי ההר". משהו כמו: "כי וויקיפדים יכולים לעשות דברים כאלה".
בתוך שעה הערך נמחק. עוזי מחק לי את הקצרמר. כי וויקיפדים יכולים לעשות דברים כאלה. יבבה נואשת! אבל זה לא הסיפור אלא זה הסיפור: בחלוף שעה נוספת קיבלתי וויקיהודעה פרטית: "אנא התאפק (במקום אזהרה)". עוזי ו'. בעצבים שלי מחקתי לו את הצורה. לייק, דף שיחה ביוזר שלי; לייק – צא לי מהווריד? עניין של דקות עד שהופיעה עוד וויקאפונה תורן שכתב לי: "אה כן, ואם זה עוד לא ברור – אנחנו יודעים מה הרקורד של כל משתמש פה, וגם אם אתה מרוקן את הדף, הכל רשום בהיסטוריה". דון odedee. תשובתי לעניין בוויקיפדיה עצמה היתה: אוי ממש אמא'לה. אבל בעצם כדאי להרחיב:
אז הם יודעים את הרקורד של כל אחד פה. הכל רשום בהיסטוריה. וויקירשום. הפנקס וויקיפתוח והיד וויקירושמת. הייתי מבקש, בהזדמנות זו, להפגיש בין שני הוויקאפונות הנ"ל, ולומר לעוזי ו' קבל וויקיעם: אנחנו יודעים מה הרקורד שלך. הכל רשום בהיסטוריה. ומצד שני להכניס את odedee לאווירת הוויקאפיש: אנא התאפק (במקום אזהרה). ולומר לשניהם ביחד: אתם באים אלי – ביום החתונה של בתי – ומבקשים ממני להזהר. you disrespect me, and you disrespect my familiy. עוד נחורר אחד את השני בסמטאות החשוכות של הרשת, בטומיגאנים ואקדחי תופי מסריחים משמן עדין.
יש קריקטורה ישנה של בידרמן שהופיעה בעיתון הארץ בימי רצח ופלילים מאוד צפופים לפני כמה שנים. רואים מכונית משטרה של משטרת שיקגו על רקע גורדי השחקים של שיקגו ושני שוטרים עומדים מעל לגופה מכוסה, ואחד אומר לשני: We've become fucking Israel. אין, אין כמו קצת טרור אזרחי + אנציקלופדיה חופשית. זה הולך טוב ביחד. זה מודל מעניין של ידע. ועכשיו: בּוּ.
לקריאה נוספת:
וויקטטורה, האנרכיה החדשה | יהונתן קלינגר »
כפות הידיים העסוקות »
27 בספטמבר
זה שנים שאני שוב ושוב צופה בסרטו של טים ברטון, "אד ווד", ובכל פעם נשבע שבאמת הגיע הזמן לצפות כבר בסרטיו האמיתיים של אד ווד, כלומר סרטי האפס-תקציב של אדוארד ד' ווד ג'וניור, שלפני עשרים שנה ויותר הוכתר בתואר "הבמאי הגרוע בכל הזמנים", תואר שמעריציו נושאים באותה גאווה מטופשת שהציפה את ווד עצמו בימים שהתעקש לעטר את פתיחי הסרטים הפורנוגרפים שכתב, צילם והפיק – בשמו המלא. ובכן אמש הסתיים מרתון אד ווד שערכתי ביני ובין עצמי, ובהזדמנות זו אודה למחשבי האוזן השלישית, שהקפידו על גביית הקנסות הקבועים באיחורי החזרת הסרטים, שצולמו בין 1951-1959. גם על שני הדוקיומנטריז בוודאי יגבו קנס. נו, הקרבות, הקרבות.
אד ווד
מה שבאמת מעניין אותי הוא לנסות לחשוב, וכמובן לכתוב, כלומר לפָּנְקֶס, כמה מחשבות שהצטברו אצלי בנוגע לאלמנטים המדעים-בדיוניים בסרטיו האיומים של ווד, ובפרט – לאלמנטים הטכנולגיים או העתידניים: מכשירי חשמל אימתניים, מעבדות ענק, מדענים מטורפים, הנדסה גנטית, תוכנית בלהות מן החלל החיצון, עב"מים מעל הוליווד, המתערבבים בסיפורי ערפדים וזומבים, גנבים ורוצחים וחילופי זהויות. עוד אעשה זאת, אבל בינתיים, כמה פתיחים לקראת פוסטים עתידיים בעניין.
מה שבאמת תופש, בעיני, בסרטיו של אד ווד זו ההתלהבות התמימה – לא נאיבית, שזו תפישה צינית של תמימות, אלא אשכרה-תמימות – המומרת בהתלהבות עצומה מהמדיום עצמו, מהקולנוע. הסיפורים של ווד חלשים, הביצוע כל כך גרוע שלפרקים הוא פשוט מצחיק: התפאורה זזה, הכל מצולם בטייק אחד מפאת חוסר תקציב, צרחות מעושות, טקסטים תיאטרליים מדי שלרוב מוצמדים לשחקנים חובבנים מדי – כל אלה כאילו מתכופפים כלפי משהו שקשה לראות בקלטות וידאו או ב-DVD, אבל משהו שהיה מאוד נוכח מול עיניו של ווד. הכוונה היא למעין אידיאל של הקולונוע, "הרוח הגדולה של הקולנוע"; המדיום החדש.
כאמור, בצפיה בסרטים הללו בוידאו או DVD אנו מפספסים את הרגע הקולנועי שהניע את ווד, את גדולתו של המסך הגדול; אנו מקבלים את הסיפור הקלוש ואת המשחק הבינוני-מינוס שכבר ויתרו על שלמוּתם למען עצם עשיית הקולנוע. לא, איננו יכולים לתפוש את האידיאל הזה, לא בסרט ולא במדיה הצפיה הביתיים. יחד עם זאת, נדמה לי שבכל זאת אפשר להבין את ההתלהבות מהמדיום. אולי אפילו "להתחבר" להתלהבות התמימה של ווד.
כשם שדבר אינו נעלם באמת, גם הנִלהבות אלעבר המדיום החדש לא נעלמה, אלא עם השנים זזה מן הרדיו לקולנוע ומן הקולנוע לטלוויזיה, ומן הטלוויזיה לאינטרנט. במובנים רבים, סרטיו של ווד מזכירים את הפקות ה-YouTube למיניהן, קטנות כגדולות, בעיקר בוויתור על תאורה, דיאלוג, משחק וכיוצא באלה אמצעים קולנועיים, לטובת חלום חברתי שלאט לאט מתממש ברשת – לגעת באנשים מסביב לעולם. ווד ביקש לשים את עצמו – אורסון וולס בעיני עצמו – על המסך הגדול. החלום היוטיובי הוא לשים את האני על המסך הקטן.
במידה רבה, סרטיו של ווד נראים כמו אוסף קטעי YouTube, וכך גם מעניין לצפות בסרטים האלה: כלומר, במבט שתופש את הסרט ואת עשיית הסרט כאחד. להבדיל ממה שאנו מורגלים כיום בתעשיה ההוליוודית, בסיפוריו של אד ווד קשה "להמהל", קשה לחשוב שזה סרט או אפילו שזה "רק סרט", משום שכל רגע על המסך – דווקא משום שמדובר בטייק בודד לכל סצנה – הוא אמיתי במובן שתיאטרון גרוע הוא אמיתי. במובן שאנו רואים את החיוך בזווית הפה של שחקן על במה. באותו מובן שאנו קולטים את מבוכתו של שחקן תיאטרון כשהוא מעט יורק, רואים שהפליאה מן היריקה אינה "בדמות", אלא בשחקן עצמו, ורואים כיצד השחקן חוזר מיד לדמות. אבל מאותו רגע והלאה, אנו רואים את השחקן משחק את הדמות, ולא את הדמות לבדה. מיד יכולים לראות איך אד ווד צילם וביים את הקולנוע של אד ווד, ובמקביל – באותו זמן – את הסרט התיעודי על הקולנוע של אד ווד.
עוד אכתוב, עוד אכתוב; על הטכנולוגיה העתידנית, ומאוד על סרטו הגדול הראשון, "גלן או גלנדה" (1951), מניפסט טרנסווסטי מרשים וכנה שעשוי מהחומרים של "מופע האימים של רוקי", אבל לא מתפתה להיות פּוֹפִּי וגרוטסקי. וכמובן עוד צפוי פוסט, או לפחות הערה, על בלה ("דרקולה") לגוסי, שלרוב מכונה "האגדי". עוד אכתוב על הדברים הללו. ולו משום שלאט לאט מתבהר לי שקשה לי לצפות במשהו אחר, לפחות בזמן הקרוב. איכשהו פניו של לגוסי מרגיעים אותי; איכשהו הטקסטים של ווד נשמעים כמו התיאטרון הכי אינטרנטי שראיתי איפעם. איכשהו הסרטים הללו נראים כמו הכנה לקומיקס, לאתר, כאילו כל הבחירות השגויות בוצעו בקפדנות ובמסודר על פי רשימה; משהו סינוור אותם, את ווד ואת חבריו להפקות הללו. סינוור של אפשרות חדשה.
24 בספטמבר
זלנגו. זלנגו זלנגו. זלנגו זלנגו זלנגו. מה זאת אומרת מה זאת אומרת: זלנגו. השפה החדשה, מה זאת אומרת. כדאי לקרוא את עדיה אמרי אור וירדן ברוך ב-nrg הרשת. אם בכל זאת תרצו לדעת מה זה זלנגו, כלומר. על כל פנים, זלנגו זו שפה חדשה. שפה כאילו, לפי כותרת הכתבה. העיקרון נדוש: המרת מלים בציורים. ניתן כמובן לדבר על ניוון השפה, ניוון שרירי המחשבה ומסורת הספרות, השחתת המידות בידי הטכנולוגיה, או בידי קבוצת ממציאנים שמוכנים למכור את הירושה היחידה שבאמת נפלה עלינו, כלומר למכור את העברית בתמורה לחופן הון כסף. על כל פנים, זלנגו. על כל פנים המצאתי שפה חדשה. על כל פנים אני אסביר. על כל פנים, בשעה שזלנגו היא שפה כאילו, השפה החדשה – זכרו איפה ראיתם את זה לראשונה – היא אנטי-שפה. כלומר בשעה ששפה מחזיקה סימנים קבועים – מלים, צלילים וכו' – שאמנם משתנים עם השנים, אך השינוי הדרגתי, ואינו אלא וריאציות קלות על כל סימן בתחומו, ובכן, בשעה שכך מתקתקת שפה רגילה, האנטי-שפה היא כאוטית. כלומר, השינויים בשפה נעשים בבת אחת ובזמנים בלתי ניתנים לחיזוי. למעשה, השפה הזו עובדת על שיטת הניקוד של גוגל, ה-PageRank הידוע לשמצה. העיקרון אדיוטי: מלה = תמונה. במקום כל מלה תופיע תמונה, שעולה במקום הראשון בחיפוש של גוגל תמונות. כמובן שעשוי להווצר מצב שבו אומר למישהו "שלום" באנטי-שפה, והשלום ייוצג, נאמר, בתמונה של יד. עשוי להווצר מצב שבו המישהו ישיב לי "שלום", אך הייצוג הויזואלי של המלה, כלומר התמונה שעומדת במקום המלה, לא תהיה היד, אלא משהו אחר. טרקטור, חופשה; משהו אחר. כך למשל נכתוב באנטי-שפה (לפי שעה) את הפזמון המפורסם של ת"ס אליוט, In the room the women come and go, talking of Michelangelo, מתוך "אהבתו של ג' אלפרד פרופוק", שבאנטי-שפה יראה פחות או יותר (תלוי בשעה וכיוצא באלה נסיבות אחרות) כך; מימין לשמאל, אם כן:
ונאמר הממ.
23 בספטמבר
לכשתעמוד
מול כתת יורים
דע:
אלה טירונים
הם בוודאי
קלעים איומים
בחייהם בוודאי
לא יפגעו בזבוב
עדינים וחפונים
בשלים וחמוצים
מפּלוּמה לִפְלוּגה
לכִּתת מחמיצני
ירי יעיל
אתה רועד
בוודאי כן ובכן
זה טבעי תרעד
אם כן אתה בוודאי
מבין את
הסיטואציה כן
הסיטואציה שלנו
בעניין הזה
כן ובכן
כן ובכן
כן ובכן
כן ובכן
שתדע לך דבר
אלה טירונים
[יוצא]
21 בספטמבר
התעוררתי הבוקר לרעש חריקות, אך לא יחסתי לזה חשיבות. מקדחה + צעקות חניה. אבל היה רעש נוסף, אולי מוקד החריקה עצמה, שריחף מעל לכל הרעשים ביחד, וכאילו כינס אותם, איפנן אותם לגל אחד של רעש מזוקק שנכנס לדירה והעיר אותי. אחרי התעלמות קצרה, מרגיזה ובלתי מוצלחת, הצצתי לחדר המדרגות; לבדוק. מסתבר שהשכנה – הפולניה הזקנה, שמרעידה את ראשה ושומרת על פנים קפואות ומגרשת את החתולים וממלמלת "איזה ניצול, איזה ניצול" – אותה אחת, החליטה אותו בוקר, ואני לא מצליח להבין את זה – להוציא את כל הכסאות שלה לחדר המדרגות, לנקות אותם ובמקביל, יש לשער, לנקות גם את הדירה. החריקות המאפננות היו מרגלי העץ הבוודאי-רקובות, אליבא דרֵיחַ דירתהּ. שלוש מדרגות למטה, שלוש למעלה. ומה גם שהד חדר המדרגות הגביר את הרעשים. כשפתחתי את הדלת בחריץ, כדי לקחת את העיתון, סתמתי את האף ולא אמרתי שלום. עכשיו אני לאט לאט תופש: במשך כל השנים שאני פה, הפולניה מנקה את הבית. כל הזמן. כל יום. עם עוזרת, בלי עוזרת, מוציא את הדברים, מכניסה את הדברים, מרכיבה רצפה חדשה עם עובדים סינים לא חוקיים, מפרקת את הביוב, מבשלת, מנקה את הכלים, שוטפת, משלמת בשחור, לא משלמת בכלל. תמיד תמיד צועקת במטבח. ריח האוכל והלכלוך והנקיון שלה זולגים עד לפה, בדרך כלל. בלתי נסבלים בעיני, הזוג הזה. הוא – הוא סמרטוט. מילא. אבל היא – נבלה נבלה. היחיד שאני מתעב יותר ממנה זה הבן שלה. זה עם הג'יפ, מבין השניים. הוא חתיכת כולרע. אבל עליו אין לי שום חשק לומר עוד מלה. חוץ מזה שהוא כולרע. את הפנה הזו סגרנו.
20 בספטמבר
• מוסף "ספרים הארץ" פרסם היום מהדורה מיוחדת ומורחבת.
• מוסף מיוחד לחגים.
• עוד לא קראתי את כולו.
• 96 עמודים. לא אקרא את כולו.
• אף פעם איני קורא את כולו. רק את החלקים שמעניינים אותי.
• מכל מקום, כ-43 עמודים במוסף מלאים בתוכן. כלומר במאמרים, טבלאות והפניות לפה ולשם.
• ביניהם סודרו 53 עמודי פרסומות.
• 43 < 53
• כן, מקצץ בחצי את עול הקריאה, אבל בכל זאת לא אקרא את הכל.
• מדוע מישהו צריך מוסף מיוחד לחגים?
• משום שהחגים הם זמן חגיגי ובזמן חגיגי צריך מוסף חגיגי.
• באמצעים חגיגיים אנו מעבירים את הזמן החגיגי. בחגים יש זמן.
• חגיגי.
• +, כמובן, זה מדריך מתנות לחג. אבל זה ברור.
• הרי מתנות צריך לקנות, לא? וואזה זה דבר שנשבר ותמיד עדיף ספר, לא?
• במובן די מוצק, המוסף הזה מורכב מ-96 עמודי פרסום. פונקט בלאט.
• אך גם הנתון ה"מאוזן", כלומר 53 עמודי פרסום מובהק/ים, גם זה מטריד.
• כולמרוויחים.
• 53 עמודי פרסום זה ים כסף.
• x קוראים = (פונקציה f על x) קונים = j
• הנתון j כפול z מזומנים = ים כסף.
• כולם מרוויחים ים כסף.
• השנה טובה.
• הימים נוראים.
19 בספטמבר
שלחו הודעה לאלוהים, הוא קורא. וואלה.
19 בספטמבר
[וכעת]
הכותרת הכי מצחיקה שקראתי בזמן האחרון בהארץ:
מפגיני ימין קיצוני השתלטו על הטלוויזיה ההונגרית
[מכאן והלאה]
מפגיני ימין קיצוני השתלטו על בורקס בולגרית
מפגיני ימין קיצוני השתלטו על הסיסטמה האיראנית
מפגיני ימין קיצוני ניטרלו את מדחף-הגלים במימדיון
מפגיני ימין קיצוני כיוונו אצבע משולשת מאחורי מסתור
מפגיני ימין קיצוני שוחחו בינם ובין עצמם על תרבות אירית
מפגיני ימין קיצוני רקדו עם השטן לאור ירח מלא וצחקו על ספיידרמן
מפגיני ימין קיצוני בזזו את משרדי מילון אבן-שושן באור יהודה
מפגיני ימין קיצוני חלחלו לאדמת הבור גלון של מים כבדים
מפגיני ימין קיצוני קנו די.וי.די משומש מחברת הפקות שפשטה את הרגל
מפגיני ימין קיצוני הקלידו שלוש הברות על מסך בחנות מחשבים ומחקו אותן
מפגיני ימין קיצוני אכלו ארוחת צוהריים על גג אולפני הבי.בי.סי
[פה זה נגמר]
זהו.
18 בספטמבר
LOL זה רס"ר הפוך. בלי המרכאות, כמובן. LOL רסר. lol זה מעין "ויו", אם כי אין מלה כזו, לא בעברית, והיו"ד לא מספיק מעוגלת. אולי בפונט שונה. LOL. שני מדי זווית וחישוק. ROTFL זה ROTFL. אין פה חידוש.
עוד על מלים וצורות, פה.
זהרה מעדכנת: lol זה היפוכון של ןסן, כלומר נו"ן סופית-סמ"ך-נו"ן סופית. מה שנכון נכון.
אני מעדכן: למרות עדכון-זהרה, אין מלה כזו בעברית. כלומר "ןסן".
18 בספטמבר
זה פה: פנת-בוקר חדשה ובה, מדי בוקר בבוקרו, מדי שחר בשחרו, הנץ בהנצו, אוראשון בארוריותופעם, אייבא סדרה בלתי מוגבלת ובלתי מחוייבת של ציטוטים נעדרי-הקשר מתוך ערכים אקראיים בוויקיפדיה. הערכים בוודאי ישתנו, וקוראי העתיד של הפנה הזו בוודאי ימצאו את הקישורים הישירים הללו שבורים, אולי טפשיים, אולי טפשיים כפינה הזו כולה, ובכל זאת, אנחנו הלא אנשים מן ההווה, ואנו משתינים בקשת לא רחבה מדי על ידידינו מזמנים אחרים, אם כן מדוע שלא נעשה זאת באמצעות המערכונים הקצרים הללו, לגולש ולעכבר, הפתוחים לכל ביצוע אפשרי. ובכן, ערך פתאומי, מערכה ראשונה, תמונה ראשונה, יוצא לדרך:
"המתקן נפתח כחלק מארץ המחר החדשה שנפתחה בשנת 1967"
(מתוך מסיעאנשים)
"1439"
(מתוך 1439)
"התברר כטעות"
(מתוך הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק)
[בלי נדר ועד להודעה חדשה]
קדימה
הערות שוליים