תראו עולם. אנו מתעוררים ומגלים שאיחרנו בשעה ורבע להפסקת האש. הכל קרה כשישנו. המלחמה נכנסה לשלב התבוני ואנחנו חלמנו. בני האדם דיברו ואנחנו נחרנו. אף פיקת כדור לא נוקבה ושום צינורית גז לא הדפה לא קליע לא גומי ולא חי כנגד איש ואנחנו הפכנו את גופותינו מצד לצד והתעוררנו בשלולית ריר מתחת ללחי. שמענו על הפסקת האש כשהלכנו לישון ויותר מקיווינו לחלום חלומות יפים ומגרים בעניינים אחרים. לא נרדמנו מטירדת חשבונות. הפרשי שערים, המחאות שבוטלו, האם באמת בוטלו. הבגדים שתלינו בערב התייבשו. הטריקוֹ התקשו באוויר. ידענו שכך יהיה לפני השינה. את החלומות, דווקא היום, איננו זוכרים. היה משהו ואיננו זוכרים. היה מסעיר ונגמר מהר ואז שעון מעורר. משהו היה זה בטוח. קר לנו ואנו מתחממים לאט. מישהו היה ער כל הלילה. בטוח. לא אנחנו אבל מישהו. מישהו העביר את השעות שלוש ארבע חמש שש שבע. פיזם במעיל. ויש עניינים אחרים.
ב. ראיתי את "השמשים" של חנוך לוין בתיאטרון הסמטה. מרטיט לב.
ג. ראיתי קליפ ביוטיוב של המון פינלנדים ששרים ומתלוננים. פאקינג אינטרנט. [ותודה ללירן שדחף את הלינק כל הדרך משטוקהולם עד שנחת אצלי באשנב הג'ימייל. הלינק. לירן עדיין בשטוקהולם. אבל מפעם לפעם הוא מבקר. האמת שהוא צריך להגיע ממש אוטוטו.]
אחד מהדברים הנפלאים שהציג בוינגבוינג בחצי השני של העשור הראשון של המאה העשרים ואחת היה הפניה קצרה מלווה בטקסט לאקוני לקטע וידאו באיכות גרועה, בו ניתן לראות, די בבירור, רכבת תחתית הומה במוסקבה, עמוסה במאות—אולי למעלה מאלף—בניאדם דחוסים: נסיעה אחת לכיוון אחד. בעקבות המלצת בוינגבוינג פורסמה המלצה נוספת לקטע באתר מקומי, מעין אתר-יומן "מקוון" בשפה העברית (בעידן ה"מקוון" נהגו "משתמשים" שונים לתחזק אתרים אישיים בעלי נושא מסויים או בכמה נושאים) של דגנראט זניח, ותפש תאוצה מוזרה, "ויראלית", בקרב משתמשים רבים, לשון דיווחי העת, שהחלו לנסח סיפורים לדמויות המופיעות בוידאו. הסיפורים חוברו, תחילה, לדמויות המופיעות בווידאו בבירור: בחור עם מצלמפון, איש עסקים עם כובע מסורתי; אך לאט לאט החלו, המשוגעים לדבר, לנסח גם את סיפוריהן של הדמויות המטושטשות. בתוך שלושה ימים דחוסים דעך "מם" (meme) הרכבת המוסקבאית, שכמעט ודמה לפרקטל של סיפורים, אלמלא היה נקטע תוך זמן כלכך קצר. המעניין בעסק הזה הוא שלמֵם הרכבת הוקדש הערך "הרכבת הרוסית" באנציקלופדיה הפארודית בת זמננו, שבה, למרבה הצער, בשל קרבוטרולים בין עורכים בעלי ותק-אנציקלופדי, מדי רגע ברגע הערך נמחק ומשוחזר מחדש ושוב נמחק וחוזר חלילה, כך שמלבד למוחקים ולמשחזרים, המקפידים לקיים את מלחמת העריכה הזו (שהפכה בעיניהם, בינתיים, להרת-גורל ותפשה תאוצה וחשיבות) הערך אינו נגיש לאיש. לו היינו מסוגלים לסטות מקו הזמן, ולא רק לזנק דרכו, היה כל העניין נחסך, או לפחות מטופל בחיתוך "נקי". בינתיים יש לקוות שהירש ולואי-גביזון יצליחו במחקריהם בתחום, שעד כה, מצער לומר, לא נשאו פרי.
[קטע מטור חדש של הנוסע בזמן במגזין טכנולוגי, 3076]
אוקי, אז מוסכם שחרם זה קשקוש בלבוש שמתאים לערבים ולסמולנים. אז הנה תוכנית הפעולה מעתה והלאה: אני נכנס לסניף ארומה הקרוב, מזמין סנדוויץ' בגדדי. שישאלו לשמי אומר סהר שפע, ואחרי שיקראו כמה פעמים (לא אענה לשלוש הקריאות הראשונות) כדי שאבוא לאסוף את הבגדדי, בסופו של דבר אגיע, אקח את הסנדוויץ' ואתחיל לצרוח בתוך הסניף, ליד הדלפק, אתחיל לצרוח על הסנדוויץ', כלומר: "מי אתה בכלל?!", וגם: "אני מרוויח שמונה-מאות דולר בדקה" וגם "יא בגדדי!" או "אתה סביח של אשכנזים" ובוודאי "אשכנטוז!" או "אשכנאצי". ואז לברוח, כמובן. דגש: כדאי לשים לב לתנועת המאבטח. אם הוא נע לעבר איזור הסצנה, אנוס על נפשי ואתבצר זמנית בתא השירותים עד שהכל ירגע. אוכל את הבגדדי. בדרך החוצה אתקע גרעפס שישמע כמו המלה "הגמוניה". אבל עם עי"ן.
ידידי היקר עודד בן-דוד השיק בסוף השבוע אתר חדש, שמציע חלל מקוון לשירה. באתר פועלים שני חללים: החלל הגדול, ובו שיר "גדול" יותר, שיוצג למשך זמן ארוך יותר, ו"חללימהירים", מעין יומן-רץ של קטעי-שירה קצרים וארוכים, שעשויים לעבור אל החלל הגדול, ועשויים להשאר חללימהירים כמו שהם. מאחר וזהו יומו הראשון של חלל, אין מה להוסיף בעניין אלא זאת: שיהיה במזל, גב-גבר, ובהצלחה. לחלל הקליקו כאן »
האקספלורר נפתח אצלי לעיתים מאוד בלתי מזומנות. אני תמיד אוהב להזכר בבדיחה של עידוק, "נפל לי הפיירפוקס – אני חוזר לאקספלורר". מכל מקום, אלא אם כן אני חייב (אתרי אדמין למיניהם, בנק וכו'), קיצור הדרך לאקספלורר באמת מעלה אבק, ובאמת מגיע לו. כן, כן, ראיתי את ה-7. לא מצחיק אותי. לקחו פיירפוקס עשו ממנו פושע. אבל בקיצור, זה לא הסיפור. הסיפור הוא שיש שתי הזדמנויות שהאקספלורר נפתח אצלי קבוע: ביקוריהם הלא-תכופים (לצערי) של רן ואורי. אנשי ווינדוס. טיפוסי ווינדוס. חברים שלי ואני אוהב אותם, שיהיה ברור. אבל מה – אנשי ווינדוס. ותמיד תמיד הם משאירים את החלון הזה פתוח, מעמיסים על הזיכרון, מעמיסים על המסך את אייקון ה-e המרגיז/ה. השבוע, כשרן פתח השבוע, כדרכו, את האקספלורר, סיפרתי לו בדיוק את זה, כלומר שזה מעין כפתור שאני שומר על הדסקטופ, בדיעבד, רק בשבילו, בשבילו ובשביל אורי, וגם הזכרתי את העניין שהם לא סוגרים את החלון, ושתמיד אני נדרש לזה אחרי כן, לבד. נו, גם זה לא הסיפור. הסיפור הוא שאני קובע מטבע לשון חדש בהקשר הזה, שעשוי לסייע במצבים דומים בעתיד. כשידידיכם הקרובים פותחים אקספלוררימיותרים בחצר האחורית של הדסקטופ שלכם, התרחקו באלגנטיות מהמחשב, עשו את עצמם עסוקים במשהו, ואמרו כבדרך אגב "אה כן, ותסגור אחריך את האקספלורר". זה לא הרבה, אני יודע, אבל זו הפילוסופיה שלי. סתם, זו לא הפילוסופיה שלי.
הערות שוליים