לך תזדיין = getfirefox
מה אתה לא מבין = אתה לא קולט, יא אקספלורר?
קפוץ לי = לך תתקין לינוקס
אחותך = ווינדוס אבא'שך
יא'מכוער = שיניים של מקלדת
עוף לי מהעיניים = לך תחליף לעכבר חוטי
טמבל = שכל של creative
יאללה פדלאה = נוּ, 286, נוּ!
בנבנזונה = motherboardfucker
די לזיין בשכל = אתה מעמיס לי על המעבד
מעניין כמו ראיון עם אלק בולדווין = מעניין כמו ראיון עם החבר'ה של אייסיקיו
רבאק = ראוטר
כזה אוכל שיגישו בחתונה שלך = כזה אוכל שיצרבו לך ב-BIOS
יא אפס = יא DialUp
אינעל אביך = זה לא במסגרת האחריות
פושעי אוסלו לדין = ציין את סיבת ההתנתקות, בבקשה
לפני 14 שנה, בערך, התנהל באולטינט דיון נהדר וחסר-תועלת בין שני אנשים, שעמדתו של האחד היתה שאיזשהו דבר (לא זוכר מה היה הדבר) הוא נהדר, ועמדתו של השני היתה שהדבר (בעצם לא חשוב מה הדבר) הוא חסר-תועלת. הוויכוח התנהל באנגלית, ואחד כתב לשני: BUT WONDERFUL, והשני השיב: BUT USELESS. הם הקפידו לצטט זה את זה, כדי ששרשרת הטיעונים שחוזרים על עצמם תתנפח ותגדל. עניין יפה וחסר תועלת כשלעצמו. זה נראה, פחות או יותר כך:
>>>>>>>>>>> BUT WONDERFUL!
>>>>>>>>>> BUT USELESS!
>>>>>>>>> BUT WONDERFUL!
>>>>>>>> BUT USELESS!
>>>>>>> BUT WONDERFUL!
>>>>>> BUT USELESS!
>>>>> BUT WONDERFUL!
>>>> BUT USELESS!
>>> BUT WONDERFUL!
>> BUT USELESS!
> BUT WONDERFUL!
אני מאוד מעריך את אהרן שבתאי. אני אוהב את שירי טלי פחימה שלו, ואת שירי הפוליטיקה שלו באופן כללי. הוא מזכיר לי את המשוררים המעולים שגדלים, לרוב, תחת שלטונות דיכוי. הוא אמן השורות הקצרצרות, כמו ססאר ואייחו, נרודה ובלייק. לכן, בכל פעם שעורך תרבות וספרות הארץ, בני ציפר, נכשל בעבודתו ויוצא ומפרסם טיוטות גרועות של שבתאי, אני נעצב. הנה למשל, השיר "בשארה", שפורסם לרגל יום העצמאות. לכאורה – אומץ שבתאִי טיפוסי:
בשארה מסדק מכסה
ביב ההיסטוריה
שוב מגיחים:
המקק העתונאי
הצבוע האינטלקטואלי
העיט הפטריוטי
הם מרחרחים
פגר
יותר מאשר תיאור הסיטואציה הציבורית שאליה "נקלע" בשארה, זהו תיאור של בשארה עצמו, אחרון מקקי-הפוליטיקאים. הלוא הוא צבוע אינטלקטואלי, שלא מהסס להשתמש בעיתונות – כבמנגנון מיומן – לצורך שינוע ההיסטריה הציבורית לטובתו.
"הם" מרחרחים פגר? או שבשארה מרחרח את העולה לאֵל התקשורת? שוב "הם מגיחים"? או ששוב בשארה עצמו מגיח בטריק אולטרה-סמולני, עם המון פרנציפים ומעט הסברים? מיהו הצבוע? העיתונאי, ש"מריח פגר", או בשארה שמתהדר באקדמיותו ובחופש הנגזר ממנה עבור עניינים בלתי-רלבנטיים לחלוטין, כמו למשל פטפוט קצר מעל פודיום בסוריה?
ובכלל, תיאור העיתונאי כמרחרח-פגרים הוא – בהעדר מלה אחרת – טפשי. אם השיר מתאר משהו, הוא מתאר את המרחק האקדמי שתפש שבתאי מהתקשורת הישראלית (הנוכחת יותר, לצערי, מעולם השירה ומעולם האקדמיה בישראל), ואת המרחק שתפשו ציפר ומוספיו (למעט בְּלוגו ההו-כה-רדיקלי) מאפשרויות התקשורת השוטפת עם הציבור. מרחק שגוזר מתוכו את חלוקת הציבור לציבור השווה דיאלוג, ולציבור שיכול ללכת להזדיין מצדנו.
לומר שעיתונאי שסיקר את בשארה הוא רחרחן-פגר, הוא לעשות את מעשה קצב בנאום הנבצרות, או את מעשה שרון בקריאת "אתם השתגעתם". לתאר את תפקיד העיתונאי כמרחרח-פגרים – אין זה אלא פספוס. אם כבר, רחרחני-הפגרים הם העורכים הראשיים (המאוד-ראשיים), המו"לים, הפרסומאים.
זה מה שמבדיל את השירים הפוליטיים המעולים של שבתאי, מהשירים הפוליטים הגרועים שלו, אותם אפשר אולי לכנות, בלעג מכוון, "טיוטות שבתאי". הוא יוצא למען החלש: מעשה נאצל כשלעצמו. יחד עם זאת, לעיתים איש אינו טורח לברר מיהו החלש, וצעקת "עכשיו אני מדבר" קצבית, או "אתם השתגעתם?!" אחת, מספיקות כדי לטשטש גם את חושיו של אחרון המשוררים, אחרון העורכים, ולעוות את חוש הריח של אחרוני מרחרחי הפגרים, שפתאום – בלי לשים לב – מעבירים לק עסיסי על אוזן של נבלה.
מעולם לא פגשתי בהם,
אבל אני מחבב אותם, את האיראנים. שטיחים וכו' ובטח יש עוד. יחד עם זאת, כמחווה של רצון טוב כלפי עצמי, אני קורא למדינות המערב לסרב ליוזמה האיראנית, שמבקשת לבנות כוּר גרעיני בשטח איראן, "כמחווה של רצון טוב".
פחות מעניינות אותי שאלות
כמו מחווה של רצון טוב למי, כיצד נהיה בטוחים, איזו ערובה וכו', ואיזה כדורים מרסקים למי בקפה. אני דווקא רואה את הדברים מנקודת מבט יותר פרטית. כלומר מבחינת היוזמה. כלומר גם לי יש. כלומר יוזמה. כלומר היוזמה אותה יוזמה כמו היוזמה האיראנית, אם כי פחות איראנית, אם בכלל, ואולי בכלל לא.
אני מזמין את מדינות המערב להקים כור גרעיני
בדירה שלי. מדובר בדירה במרכז תל-אביב, החוזה בדיוק חוּדש כך שאין בעיה, את הצנטריפוגות נשׂים במרפסת ובסלון נתקשקש על מחווה של קפה טוב ומחווה של משהו ליד הקפה. במידה ומישהו ישתעל נארגן כוסות שקופות של בצל בדבש. במידה ונתעייף – ניתַן לישון. הדירה תפתח למבקרים פעמיים בשבוע (שלישי וחמישי בין תשע בבוקר לחמש אחר הצוהריים) ויתקיים סיור מודרך שיתחיל בצנטריפוגות + תצפית המרפסת לרחוב, דרך כור ההיתוך הראשי במטבח, ועד לחדר ההסעדה ומשרדי ההנהלה, שבוודאי ימוקמו בַּהוֹל הצר, המנוצל היטב.
במידה ויוקם הכוּר,
אראה בהקמתו מחווה של רצון טוב של מדינות המערב כלפי. וגם: אני מבטיח לא להשתמש בנשק הגרעיני שייוצר בתחום שכר הדירה שלי. ולמען האמת אין לי לא אינטרס ולא חצי אינטרס, לא לחרוך ולא להיחרך. ולמען האמת השלמה: מדיניות החריכה שלי די שלילית כלפי עצמה. כאן תמוקמנה הצנטריפוגות. צילום: יחצ יחד עם זאת, אני שומר
לעצמי את הזכות להשתמש בכל נשק גרעיני שייוצר במרחב השכוּר שלי תחת פיקוחי למטרות לחימה במיסוי-יתר (מחווה של רצון רע), ולמטרות מו"מ כלפי כל מעסיק או ספק-שירות לעתיד. רוב הסיכויים שהנשק לא יגרען דבר (ר' מדיניות חריכה לעיל) ויחד עם זאת, הפעלת האיום כשלעצמה יש בה גורם פעיל של אימה יעילה, ובזה – כמחווה צנטריפוגית – יכיר כל אדם.
החיבה
שאני חש כלפי נשק גרעיני אמנם אינה ארוכת-ימים, אבל מאוד קיימת. נמצאת. מריצה אותי יום יום. אני פונה בזאת למדינות המערב, במחווה של רצון, ומדגיש: במידה והיוזמה תצא לדרך, במידה וישונעו הצנטריפוגות לכיוון המרפסת, במידה ותושבי העיר ימצאו הן עניין תעסוקתי בעבודת הכוּר היומיומית והן ענייני פנאי בטיולי משפחות למסלקות הפסולת הרדיואקטיבית, אני רואה במערב אחראי לקיום כלכלי שוטף של הכוּר הזה, כמחווה של כסף גדול.
במלים אחרות,
גם מחווה של רצון טוב (הקמת הכוּר בדירה שלי) עשויה להתפרש בעיני כמחווה של רצון רע, אם לא תתלווה אליה, למחווה, מחווה נוספת, מופשטת פחות ומאוד נחוצה – מחווה של מאתיים מליון דולר. סכום כזה, אני חושב, יקיים את פעילותו השוטפת של הכוּר ויאפשר את בניית נשק גרעיני במהירות ובבטיחות. ובטיחות, ואת זה אני אומר הן כמשלם השכר דירה והן כבנאדם שאני, היא מעל לכל.
למדינות המערב יש עשרים
וארבע שעות לשלול את היוזמה האיראנית ולהעדיף את היוזמה הנ"ל בהודעה פומבית. כל פעולה (או אי-פעולה) אחרת תתפרש – דבר שייצער אותי כמו שייצער את מדינות המערב, אני מניח – כמחווה של יריקה בפרצוף, כשמאוד ברור מי היורק ומי הפרצוף. ברור כמו מחווה של יחידת ליחה + מידה של אנרגיה קינטית. כמחווה של בלבול כללי, אין לראות בזה אולטימטום, אלא תיאור כללי של שעון מתקתק המשיק למערכת של סיבה ותוצאה.
אם כן, עשרים
וארבע שעות. השתמשו בהן בתבונה. נזכור את ססמת המובילים הידועה: "אתה צריך הובלה – אני צריך פרנסה". הצעת היוזמה הזו תנעל במחווה של סיום בתוך ארבע, שלוש, שתיים, אחת
הקורא רומה פלק מפרסם היום מכתב למערכת בתרבות וספרות הארץ, ובו שיר על "הנוצה והקולמוס" של ימינו, שפינו, כדבריו, את מקומם, "למכשירים האלקטרוניים".
לנסות הדוא"ל
אם אכן הוא פועל
אם עונה לשואל.
לנסות הדוא"ל
אם עובד ופועל
אם אינו מתרשל.
לנסות את הפקס
אם ראוי הוא לפרס
אם אינו מהוסס.
לנסות המחשב
אם אינו משתובב
וכיצד הוא כותב.
וונגוט מת, יום השואה. ובינתיים, בצד השני של הפנקס – שקט.
אם הייתי כותב פוסט על מות וונגוט, הכותרת היתה "ככה זה", או So it goes.
אם הייתי כותב פוסט על יום השואה, הכותרת היתה "נו וואן סאפרד אינאף", או Holopost.
עצוב על וונגוט ועצוב על השואה.
בקרוב הפנקס יחזור לחיים.
עוד יש הפתעות בדרך. css, בלאגנים.
בינתיים ככה זה.
בינתיים יש לוֹל (ספיישל קוסמונאוטים) ובינתיים
יש הנוסע בזמן (10,000 שנות סריגה).
ופתאום אני חושב: מאיפה מגיעה המלה גאדג'ט? מסתבר שאף אחד לא לגמרי בטוח. בוויקיפדיה האנגלית טוענים שמקור המלה שנוי במחלוקת. אבל הרשת מלאה בניחושים מלומדים. על פי מילון וובסטר, המלה הופיעה בסוף המאה ה-19 (אתר אחר מפרט: 1886), כנראה נכנסה לאנגלית מהמלה הצרפתית gâchette (מנעול מכאני) או אולי מ-gagée (כלי).
עד 1914, נראה ששימוש העיקרי של המלה עצמה – gadget – היה בעיקר בתחום הימאות. כנראה שנולדה ביחידות צי כלשהן. כוונת המלחים אז היתה למעין מחבַּרים, אביזרים מכאניים קטנים לחיבור חבלים, צירים, מנעולים וכו'.
הערות שוליים