31 באוגוסט
לעיתון העיר מצורף השבוע "עכבר סטודנטים" בעריכת דנה רוטשילד, ובו אני משתתף בכמה טקסטים. החביב עלי הוא ראיון עם איש האקדמיה:
אחת האגדות באקדמיה היא שמרצים שונאים את הסטודנטים ומעדיפים את המחקר. אמת?
מרצה צעיר ולא מוכשר אמר לי פעם, בטעות, משפט יפה – האמת לא צריכה הקדמות. ובכל זאת אני מקדים עכשיו בסיפור על מה שהמרצה ההוא, מאסטראנט די מלוקק, אמר לי. ולמה? אני אגיד לך למה: למה בגלל שאתם, הצעירים, לא תבינו את האמת גם אם ישווקו אותה עם פורנו. אתם מכורים להקדמות. זה לא שאתם לא רוצים את האמת, אתם לא צריכים אותה. בשביל מה האמת כשיש לך את ההקדמה לאמת? ובאמת, אני חייב לומר לך, מעטים הדברים שעושים לי בחילה, וזה – תרבות ההקדמות הזו שצמחה בין כתלי האוניברסיטה הזו, שאני אוהב – מעוררת בי בחילה.
אם היתה לך אפשרות, היית עדיין בוחר באקדמיה?
אם היתה לי מכונת זמן, ויש לי עמיתים במדעים מדוייקים שעובדים על טיוטות בנושא, הייתי נוסע אחורה ודופק לעצמי משהו כבד בראש וצורח עלי: תתרחק מהאקדמיה, תעשה ביזנס. אני קורא דה-מרקר. אני באינטרנט. אני רואה כמה כסף הולך על ג'אנק, על אוויר, בשעה שהאקדמיה לא נושמת. בשנה האחרונה טסתי פעמיים לחו"ל. פעמיים! אני זוכר תקופות שהתעוררתי ואמרתי לעצמי "אחח! הקמפוס הפינלנדי!" רק כדי לגלות שאני בשבדיה. כנסים זה אחד הבונוסים הגדולים. אם יש שאני מעדיף על מחקר – זה כנס.
יצא לך "לגדל" סטודנטים מבריקים?
אם הייתי מוצא אותם הייתי מבריח אותם מפה. למזלם, עדיין לא מצאתי אף סטודנט מבריק.
מה החלק החביב עליך, בתור איש הוראה?
אחד התחביבים שלי, אני צוחק על זה עכשיו כשאני נזכר בזה, הוא לקלל סטודנטים בלי שהם יודעים שאני מקלל אותם. פשוט בכיתה אני משתדל משחיל כל מיני משפטים, בלאטינית, שהם בעצם קללות. כך אמרתי, ממש השבוע, לסטודנטית מרגיזה במיוחד, בטון רציני, של "מרצה", אמרתי לה תשמעי, כך מונטיין מצטט את פרא אנג'ליקו: "פבריקה דיאם לופה". בעיני העגל שלה ראיתי שהיא רוצה למות, ואז היא שאלה איך מאייתים פבריקה. אייתתי בסבלנות – פ' ב' ר' י' ק' ה' – בלי לספר לה שהמשפט הזה בעצם אומר "בואי תעשי לי את היום, זונה". כך לפעמים אני צועק לעברם, לעבר עגלי המבחנים הטפשים שלי, "פוטואה טה איפסום!" או "גלובוס מאוס לאמבה!" שזה, בהתאמה, לך להזדיין, ולקק לי את הביצים. אני גם אוהב את המלה "קוּנוּס". בלאטינית זה כּוּס.
יש לך טיפים לסטודנטים היום?
מה שבאקדמיה לא מבינים זה שאו שאתה נולד עם זה או שאתה חתיכת נוטיוס הומו, כמו שאומרים בלאטינית, שזה ממזר לאב ידוע, להבדיל מ"ספיריוס", שזה ממזר לאב לא ידוע, אבל אני גולש. תשמעי: סטודנט, היום, במידה רבה, הוא אדיוט. אין לו תנאים, אין לו הבטחות, אין לו כסף ואין לו עתיד. הוא מגיע לאוניברסיטה לשלוש, ארבע שנים, יושב, עובר כיתות, עובר נושאים, סופג את כל מה שהוא לא צריך לדעת, ויוצא עם חתיכת נייר. אם היית אומרת לי, שוּלי, יש גם כנסים, יש גם טיסות לחוץ לארץ, יש קבע, הייתי אומר לך תקשיבי לוּפּה, אין. אין משום שאני כבר לקחתי. אז את באה ואומרת לי יש כשאין? אין! אל תגידי יש! או שאתה נולד עם זה או שאתה לא נולד עם זה. אם נולדת עם זה, תמות עם זה, ואין שום דבר לעשות עם זה. אני נולדתי עם זה. את, כמו שאני רואה אותך ככה, מצמצת שאמרתי מונטיין. לא נראה לי שנולדת עם זה. גם את תמותי. אבל בלי זה.
28 באוגוסט
א. תגלית: כשמנגנים את Kid A של רדיוהד פעמיים במקביל, זה על זה, בהפרש של 17 שניות, מתקבל מיקסוס ביתי מעולה. 17 שניות והכל מונח במקומו הנכון.
ב. באתר "חלל" עלתה רנגה נוספת. גם אני משתתף. סיכום ביניים: כיף.
26 באוגוסט
נהוג להתייחס לעולם הספרות הישראלית בזהירות. גם בתוכו וגם מחוץ לו יודעים שהעצבים שמרכיבים את העולם הזה גבוהים. תמיד היו בו ריבים, ותמיד הוא נראה כמו ציוויליזציה על הריסותיה. בזמן האחרון משהו קורה שם. בשל סכסוכים טפשיים יותר או פחות יצאו כמה מחברי עמותת הליקון, שהיא משהו כמו איגוד האינטרנט של השירה, וזרקו, אולי בלי לשים לב, כמה טענות חורצות לגבי "מה זה בשבילם שירה", שאלה לא מעניינת כשלעצמה, והתשובות שהם נותנים מעניינות עוד פחות, אבל מה שמעניין זה מה שהם חושבים ששירה לא צריכה להיות. במהלך ההסברים עולות כל מיני טענות לגבי מה זו לא שירה. אחד המאפיינים של משהו שבשום אופן לא יכול להיות שירה, אומרים שניים מחברי העמותה, הוא משהו "אינטרנטי". גם באינטרנט וגם בשירה, אם אני לא טועה, נהוג להשתמש במלה אחושרמוטה. אז נראה שלכמה מהאנשים בארץ הזאת יש אחושרמוטה בעיה עם איך שהאינטרנט כתובה. ממש מפריע להם שזה בסדר.
במסגרת חזית שפתחה עמותת הליקון נגד כל מיני כותבים עצמאיים, זרק יו"ר העמותה, אמיר אור, שלדעתו כתב העת שעורך רועי צ'יקי ארד, "מעין", מפרסם שירים שהם "כמו-אינטרנטיים". מה זה בעצם אומר, כמו אינטרנטיים? את התשובה מצאתי אצל חברו לעמותה, איתמר לוי שמציג את עצמו, מסיבה לא ברורה, בשם "נועם וואהל", שאומר:
"כל מסטיק שנדבק לנעל הופך למטאפורה" טוען נועם וואהל, לא נגד כתב העת "מעין" אלא כנגד המשוררת סיון בסקין. אני עוצר וחושב על המשפט הזה. כל מסטיק שנדבק לנעל הופך למטאפורה. כל מסטיק שנדבק לנעל הופך למטאפורה. כל מסטיק – ברגע שהוא נדבק לנעל – הופך למטאפורה. המסטיק. למטאפורה. אם זה לא יוטיוב אז אני לא יודע מה זה יוטיוב. אתם קולטים? כל מסטיק – מסטיק, כן? – שנדבק לנעל – הופה מטאפורה. ממסטיק למטאפורה. זזזזזזזזזזזזזפ – מטאפורה. מסטיק! יוטיוב.
בדף הזה אפשר למצוא אותו, את וואהל, מטיח בבסקין, שהשירים שלה הם "היפר טקסט טריוויה רופף עם הערות פופ-אפ וידאו ציניות שנערכו על ידי ילד היפראקטיבי אחרי בקבוק קולה גדול". סליחה, לעזאזל. אבל אני חייב לכתוב את זה שוב, להגיד את זה שוב, להדפיס את זה, להפיץ את זה, לדבר על זה – זה מבריק. היפר טקסט טריוויה רופף עם הערות פופ-אפ וידאו ציניות שנערכו על ידי ילד היפראקטיבי אחרי בקבוק קולה גדול! אם יש אינטרנט – ככה זה האינטרנט. היפר טקסט טריוויה רופף עם הערות פופ-אפ וידאו ציניות שנערכו על ידי ילד היפראקטיבי אחרי בקבוק קולה גדול. אח אינטרנט אינטרנט. ההיית ילד היפראקטיבי אחרי בקבוק קולה גדול, או שמא חלמתי.
ננעל, כרגיל, בטון קלאסי: בציטוט של וואהל עצמו, שכותב –"תעירו אותי כשזה מסתיים", ובמלותיו נהדיר: מילא המין, מילא ההפרשות.
(פורסם כחלק מהטור השבועי לוֹל בנענע מחשבים)
20 באוגוסט
כשהייתי ילד
אבי הושיב אותי על ברכיו
והוא אמר לי
הוא אמר לי הרבה דברים
והוא אמר בן
יש הרבה דברים בעולם הזה
שלא ישמשו אותך לכלום
ומתי שתהיה עצוב
וכל החלומות שלך ילכו לעזאזל
אין שום דבר כמו מדורה
ופחית שעועית
(תרגום לקטע מתוך Lucky Day של טום ווייטס)
12 באוגוסט
לאחרונה מצאתי שימוש חדש לתיקיית הספאם המתנפחת בג'ימייל, שימוש שאפשר לעשות בכל תיקיית ספאם, או בכל דואר זבל שמגיע אליכם, בעצם, ואם אתם עוסקים באיזשהו סוג של כתיבה יוצרת, אולי הטיפ הזה יסייע לכם. באיזשהו אופן. אחד הקשיים הגדולים הוא להמציא שם שישקף את הדמות שעליה אתם כותבים. שם לא גדול מדי, לא מוזר מדי, שם רגיל – ובכל זאת מיוחד. הבעיה הזו, אגב, לא עובדת הפוך. כלומר יותר קל להתאים אופי לשם, מאשר שם לאופי. כך שבמקום להמציא דמויות, מפעם לפעם, אני הולך על הפתרון הקל, ניגש לתיקיית הספאם, שולה את השמות המעניינים שחתומים על הספאמים האוטומטים האלה, וממציא להם סיפורים.
למשל, אני שולף את את הקריסטי פירס התורנית, שממליצה על מחירים מעולים לתרופות, ולפי השם שלה חולמת להתאהב בסוחר צמיגים איפשהו במישורים הגדולים בארצות הברית, או את מאגיאר שולמן, שלא ברור מה הוא רוצה, אבל מאוד ברור שעם שם כזה קשה לא להיות סוחר נשק מאלזי עם עבר יהודי נרדף. ואפשר להמשיך ולהמשיך: קני שרואו, ששלח ספאם מוזר ובלתי קריא, ולפי שמו הוא בוודאי פקיד קבלה במשרד למוצרי קוסמטיקה באייווה; מוחמד סימור, סטודנט בריטי, צמחוני; אשלי האצ'ר בת למשפחה עשירה במאבק להכרת משפחתה בזהותה המינית האקצנטרית; ריבה ברנדון, אשה נרגנת באמצע שנות החמישים (מגדלת כלבלב פרוותי מדי וגזעי מדי), עוסקת בתיווך; ג'ינו קרול, מעצב תכשיטים איטלקי שברח ליפן כדי לחיות עם אהוב לבו, אמרסון קרוסבי, איש הקשר של היאקוזה עם חברת סחר ימי בינלאומית בבעלותו של הארולד הייווד, איש עסקים אפל על גבול הפלילי, שלכאורה רצח את שותפו – לוצ'יו בסט, ואת אשתו של בסט, הלן ג'ויס, נשא לאישה. ג'ויס, אגב, מאוהבת במאירה סנֶל, אמנית המתגוררת באחוזתו של הייווד, ובסתר הן מקיימות שיחות נפש ארוכות, ושוכבות בדרכים שהייווד – שעסוק בלסגור את עסקת בארטון נ' ג'וינֶר – לא מסוגל לדמיין.
לעיונוסף: לוֹל שבועי.
11 באוגוסט
קפסולת זמן
הפועלים חילצו את קופסת הפח השחורה מהאדמה ואחראי המשמרת, בעדינות ככל שידיו הגסות היו מסוגלות לה, ניקה את החול ופתח במברג. בפנים התגלו מכתביות צבעוניות, מכונית צעצוע, קופסת סיגריות, תמונה של אשה, חפיסת מסטיקים, דף עיתון (ומודעת אבל מהודקת), דיסקט 1.2, סליל בדיל, פילם, מוצץ וניילון מאורך ובתוכו קווצת תלתלים. הפועלים צחקו והשליכו את קפסולת הזמן לאשפה. שש שנים לאחר מכן, הופתעו הילדים לגלות שעל מגרש המדורות הישן בנו בית דירות, ושבו לבתיהם בעיר אחרת.
בימים ההם, בזמן הזה
פניו, אני זוכר, נעצרו מעט בכל פעם ששר ברכת בימים ההם בזמן הזה. אחי, שהיה הבכור הגדול, בכור המשפחה, נין יחידי, מעולם לא גילה זאת לאיש. הוא שר את המלים בימים ההם, ונזכר בימים ההם בעצב. במלים בזמן הזה פניו באמת נעצרו ושקעו לתוך עצמן. הוא הכיר בהבדל, אני יודע היום, בהבדל בין אז לכעת, בין הימים ההם ובין הזמן הזה. את ההבדל, ואת זה אני יודע עכשיו, אחי תפש במובנו הרחב ביותר. הבדל זמן, כן. אבל עוד הבדל, אחר, שקוף, שלא אני – אני של אז – ולא בני משפחתי יכולנו לראות. ההבדל הזה העציב את אחי בעצב שאינו בדיוק עצב, אבל אינו לא-עצב. זהו סף-עצב שתקף אותו, והותיר אותו בגבול שבין אדם שאינו מכיר בהבדל ובין אדם שמכיר בהבדל. בגבול. פס דק. את ההבדל בין הימים ההם ובין הזמן הזה, אמר לי לפני שעזב, אפשר לתאר, אבל את התיאור אי אפשר להבין, משום שהלשון, הוא אמר לפני שעזב, הלשון משתחווה לזמן, וההבדל אינו משתחווה לדבר. השתחוות, נהג לומר לפני שעזב, היא מה שמבדיל בין התיאור של ההבדל הזה, התיאור של ההבדל שאני רואה, אמר אחי, ובין ההבנה של התיאור הזה, הבנה שאמנם יש לי, העיד על עצמו, אך הבנה שאינה נובעת, אמר, בשום אופן, מהתיאור עצמו, אלא קודמת לתיאור. אם אתה תבין, אח קטן, תשכח את התיאור, בדיוק כמו שאני, אחיך, שכחתי. כשנסע בכיתי. לא הבנתי את אחי.
שיני הזמן
"אני לא משתחווה לזמן", כתב משורר בן המאה העשרים, בשעה שידע שהוא כן משתחווה לזמן, אבל העלה כמה רעיונות לגבי מקומה של השירה – ומקומה של הכתיבה בכלל – ביחס לזמן, וביחס לדיבור על הזמן, ולכן כתב את מה שכתב, כלומר כתב שהוא עצמו, המשורר, אינו משתחווה לזמן, והזמן – אגב, ציין באותו קטע – הוא היחידי שלא משתחווה. אנו קוראים את השירים הללו, וחושבים: אנו קוראים את השירים הללו. אנו חושבים: אנו קוראים את השירים הללו ומבינים: אנו לא מבינים את השירים הללו. השירים הללו אינם משתחווים לזמן משום ששירים אינם משתחווים. גם הזמן אינו משתחווה לזמן, משום שזמן אינו משתחווה, אבל גם אפשר לומר שהזמן הוא היחידי שלא-משתחווה-לזמן. כי זמן זה לא שירים, אלא משהו אחר. אנו אומרים הדברים הללו וחושבים: דבר מכל זה אינו מועיל לנו. אנו מורטים שערות רכות ויודעים שלזמן יש שיניים, והשיניים האלה מסוגלות לחרוץ עמוק יותר ממה שחשבנו בתחילה, כלומר לפני שידענו שזו התחילה, כשחשבנו שזה הכל, שזה כל הזמן, ורק מאוחר יותר, כמה רגעים מאוחר יותר, רגעים שארכו שנה, או שנים, ידענו שלא היתה זו אלא התחילה, וכעת התחילה מאחורינו, ואנו מרגישים אותן, את שיני הזמן, את הניבים הסוגרים, אנו מתפעלים: שיניים נקיות ויפות.
(מתוך 14 קטעי זמן. פורסם ב"חלומות באספמיה", גליון יולי-אוגוסט 2007)
10 באוגוסט
אין ספק, הפנקס הוזנח. נראה לי שהגיע הזמן לשוב. נתחיל לאט. כמו ששוברים צום. עכשיו הפוסט הזה, שמדבר עברית. מחר אשים פה כמה קטעים משלי שפורסמו ב"חלומות באפסמיה" האחרון. ואחרי זה: נתחיל להריץ פה פנקס. ככה.
נ"ב. בשלושת חודשי ההעדרות הצטברו פה ערימות של ספאם שקשה לתאר. ואין לי מה לעשות עם זה. אם מישהו מכיר איזושהי שיטה למחוק את כל הספאם הזה (האדמין של הוורדפרס שלי פשוט נתקע. קורס תחת הספאם) – עיטור הפנקס ממתין לו. או לה. אולֶה.
הערות שוליים