מונולוֹלג
30 בספטמבר
חשבתי:
גלישה בשם בדוי – טוב או רע? במלה גלישה אני מתכוון למשהו גדול יותר מאשר התחברות לרשת. אני מדבר על חיים ברשת. גם כתיבה, אבל גם תחזוקה של פרופילים ברשתות חברתיות, מיילים, פרסום טקסטים בבמות שונות, הכל. שם בדוי או שם אמיתי? ואם גם וגם, אז מה נכון יותר? אולי עדיף לשאול: מה "נכון" יותר. מה נכון אידאולוגית. מהי בכלל האידאולוגיה שמכתיבה איזה נכון או לא נכון בעניין הזה של גלישה בשם בדוי. יש בכלל איזו אידאולוגיה כזו?
מצד אחד,
גלישה פעילה היא המקבילה של החיים שלנו ברשת. גלישה אמיתית, כלומר. כזו שמשאירה עקבות וזוכרת אותם. גלישה שפותחת בלוגים, כותבת טוקבקים, מחזיקה אותנו ברשתות חברתיות ומחזירה אותנו אליהן. גלישה כזו שמנסה להדביק את הפער שבין החיים שלנו בעולם ובין החיים שלנו ברשת. יש לנו בלוגינג וטוויטינג וטגליינינג וטקסטינג ומסנג'ינג וסמסינג ומה לא, ואנחנו משתמשים בהם כדי להדביק את הפער הזה. שימוש רציני באמצעים האלה, הטמעה של כל האמצעים האלה בחיים שלנו באופן שלא מבקש רק להקל עלינו, אלא לשנות לנו את החיים, שימוש כזה, זו הגלישה שאני מדבר עליה. גלישה שמשנה לנו את המחשבה. כזו גלישה היא המקבילה של החיים שלנו ברשת. ולכן – אם אנו עושים אותה בשם בדוי, פשוט, אנחנו א) אולי מנהלים "חיים כפולים", אבל מה שבטוח – ב) מנהלים חיים נוספים. וזה: א) עבודה לא קלה; ו-ב) עומס. עומס אמיתי. נפשי. אולי בצדק. אולי לא נועדנו לחיות חיים הגדולים מהחיים במסגרת פעולה של "אני" מסויים אחד בלבד. אולי זה מנוגד למשהו פנימי ועמוק, ישן מאוד, צו קדמון, המוֹרה לנו ללכת באיזה איזון. ללכת בקו ישר דרך החיים. ומה שאנחנו עושים באופן מוגזם, או באופן קלוש, בכל פעם שאנו סוטים מהדרך, אותו צו קדמון שולח שדר קל בצורת תחושת עומס, ומזכיר לנו את דרך הישר.
מצד שני,
גם לחיים בדויים יש ערך. ואולי אלה הם החיים עצמם. הרי אין יעוד ואין גדולה ואין בכלל גודל שניתן לאמוד או לשער של משהו שמכונה בטעות "החיים עצמם". אולי אנחנו גדולים מזה, גדולים אפילו מהמלה גדולים, אולי אנחנו הקצה. השיא. הסוף. העניין. אולי אנחנו הכל. אולי אנחנו צריכים דווקא לנצל את החיים הכפולים, הבדויים, השניים, הנוספים, המקבילים, איזה חיים שלא נמצא לנכון להמציא, כדי לתחזק את עצמנו על אינסוף הפלטפורמות האפשריות, באינטרנט וביקום, אולי רק כך ננצל את כל האפשרויות של ה"אני".
מצד שלישי,
זה עוזר. אם אנחנו לא רוצים לחשוף את זה עצמנו בשום מקום. לא רוצים שיחפשו עלינו בגוגל ולא רוצים שימצאו אותנו באיזה פורום. לא רוצים שאף אחד יראה את התמונה שלנו בפייסבוק. לא רוצים. פשוט ככה. לא. לא נשתמש בשם בדוי? לא נחליף זהויות על ימין ועל שמאל, כדי לבטח את עצמנו? כדי לשמור על עצמנו? בוודאי שנחליף ונשנה. קורין שרה: אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו; וזה בדיוק המצב. זה לא נראה לנו הכי נהדר בעולם, אבל ככה זה. הבנאדם צריך לשמור על עצמו.
מצד רביעי,
זה מסוכן. ממש מסוכן. כיף או לא כיף, אנחנו יכולים להסתבך עם הבנאדם הלא נכון. פדופיל שמסתתר מאחורי כינוי תמים כמו "בייגלטוסט_x" או "פרנצ'פרייז_18" (אם כי בייגלטוסט_x נשמע די מפחיד, פתאום נראה לי), או טרוריסטים איסלמיים. שמעתי שיש הרבה כאלה באינטרוֶוב. ואם יגנבו לי את הכרטיס אשראי? ומשם יתחברו לי למייל ויקראו לי את כל הסמסים? ואם יגיעו אלי הביתה? ואם יאנוס אותי כושי ענק שיצא מתוך סרט פורנו שחשבתי שמחקתי אבל בעצם לא רוקנתי את הסל מחזור אז הוא נשאר שם ומישהו, "האקר", הצליח לחדור לתוך התיקיה שלי ולהחזיר את הקובץ לדסקטופ שלי ולשנות לי את הוולפייפר, ולהוציא את הכושי הענק ולתת לו לאנוס אותי? ואם כל זה יקרה? ואם כל זה כבר קרה? פחד אלוהים, האינטרנטס.
מצד חמישי,
זה כיף. זה כמו לעטות מסיכות. זה אירוע בסדר גודל של קרנבל. זה קרקס ענק, האינטרנט, ואם כבר קרקס, למה לא להתחפש. ואם אנחנו רוצים לצחוק, אז נשים כובע של ליצן ונגיד שאנחנו "אחד שיודע!!!1", ואם אנחנו רוצים לבכות אז נבכה בפורום בשם לילך42, ואם אנחנו רוצים להשתולל אז נכנס בשם מוזר ומרגיז ונכנס בתחפושת של טרולים. אנחנו נחליף כובעים כי אפשר. ואם זה מה שאפשר אז את זה אנחנו עושים. האינטרנט שלנו והעולם שלנו ואם רק יכולנו להחליף מסיכות בחיי היום יום בעולם האמיתי – היינו עושים זאת. כי אלה אנחנו. אנשים מתחפשים. ואם תרצה לקרוא לזה בריחה תקרא לזה בריחה. זאת המסיכה שלך. אתה אדם עצוב וסגור אבל אנחנו – הגולשים הבדויים – אנחנו חיים בכיף, זה כמו אושר, אבל יותר שמח.
מצד שישי,
בזהות אמיתית לוקחים אחריות. על מה שאומרים, על מה שעושים, על איך שמתנהגים. לא מחרבנים בקולנוע ולא צועקים ברחוב. ואם כן אז מישהו אומר משהו ואפשר לדבר ולהתווכח, אבל כמו בניאדם. למה חירבנת בקולנוע? כי ככה. ואז מכות. זה אנושי. אבל כשמדובר באינטרנט, מרגע שעולה המסיכה, נעלמת האחריות. אנחנו מגדפים, ושוחטים, ורוצחים בלינץ' את מי שלא נראה לנו. אין לנו רחמים. האינטרנט לא רואה את אלוהים בעיניים. מי שעוטה מסיכה, מי שגולש בשם בדוי, אולי מתחמק מאלוהים לרגע, אבל בשורה התחתונה, הוא המקביל של העולם האמיתי לאנשים דפוקים. וצריך שיהיו אנשים דפוקים, אבל מרוב דפוקים מהסוג ה"אוי אני לא רוצה להזדהות בשמי אני לא רוצה להפגע", אין מקום לדפוקים אמיתיים ברשת, כאלה עם שם אמיתי ודפיקות אמיתית. אז צריך לקחת אחריות ולהתחיל לאכוף את עניין השם האמיתי. חלאס שקרים.
מצד שביעי,
בשביל זה יש אינטרנט. וטוב שכך. אולי טוב שאין מסכות בעולם הקיים ובעולם של הרשת יש. אולי זה טוב. כן, זה טוב. טוב ככה.
מצד שמיני,
אולי לא בשביל זה יש אינטרנט.
מצד תשיעי,
אולי אין דבר כזה בשביל זה יש אינטרנט.
מצד עשירי,
אם אין לנו מטרה באינטרנט, אז לאן אנחנו הולכים? אולי אנחנו מפספסים את הרגע שבו אנחנו צריכים לחשוב על הגדרה עצמית מקוונת כלשהי, על מקום שאליו אנחנו, ובזה אני כולל את כל מי שמזדהה עם המלה הזו – "אנחנו" – אנחנו שואפים להגיע. כקולקטיב-עילי. ולכן השם הבדוי הוא גם רע, כי הוא מחליש את היכולת שלנו להתאגד, ומצד שני – הוא גם טוב, כי הוא מאפשר לנו עוד קולות בקלפי.
מצד אחד-עשר,
אלה הם החיים המקוונים, זו גדולתם. הם יכולים להיות 1 + 1 + 1 + 1 + 1 = 1. הם גדולים במובן אחר של גודל, ובעצם הנסיון למדוד אותם אנחנו מקטינים אותם כמו טפשים.
מצד שנים-עשר,
איזו מן גדולה זו להתחבא? עדיף להשאר חשוף. מייק פיס וויז יורסלף, כמו שאומרים. להשאר חשוף. לדעת מתי לזוז. להיות אחד עם העולם. אומממממממממממממממממממממממממממממממן.
מצד שלושה-עשר,
כל דבר עשוי להיות גדולה במקום ובזמן הראוי לו. גם לברוח צריך לדעת מתי. וממי. ולאן. ר' צד עשירי.
מצד ארבע-עשר,
מי אנחנו בכלל שנגיד שאלה מקום וזמן מסויימים.
מצד חמישה-עשר,
אין לנו מקום וזמן אחרים. מתבקשת איזו מסקנה.
מצד שבעה-עשר,
אולי לא מתבקשת שום מסקנה.
מצד שמונה-עשר,
גם זו מסקנה.
מצד תשעה-עשר,
מסקנה טפשית.
מצד עשרים,
גם המסקנה הנ"ל טפשית.
מצד עשרים ואחד,
העברנו עוד כמה רגעים.
מצד עשרים ושלוש,
זהו בעצם.
לוֹל.
הערות שוליים