החייל האמיץ ויצטום
31 באוקטובר
(תודה, ערן)
אתר לורם איפסום באוויר
25 באוקטובר
העלתי הערב חלק מאתר לורם איפסום. עדיין אי אפשרות לרכוש או להוריד את הספר, אבל יש בלוג שמתחיל לרוץ, שיעדכן בעניין הספר, וגם הרבה מסביב. משהו באווירת לוֹל. תרבות דיגיטלית וכו'.
[לינק]
זו, אגב, הערימה בסלון.
ותמיד היית רוצח (דן לה סק vs סקרוביוס פיפ)
22 באוקטובר
לא תגנוב במידה ויש קורבן ישיר.
לא תעשה לך פסל אלילי פופ או נביאים.
לא תישא את שמם של ג'וני קאש, ג'ו סטאמר, ג'וני הארטמן, דזמונד דקר, ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס או סיד בארט לשווא.
לא תחשוב שכל גבר בן 30+ שמשחק עם ילד שאיננו שלו הוא פדופיל – יש אנשים שנחמדים כך סתם.
לא תקרא את אֶן-אֶם-אִי.
לא תחדול לאהוב להקה רק משום שהפכה לפופולרית.
לא תטיל ספק בסטיבן פריי.
לא תשפוט ספר על פי הכריכה שלו.
לא תשפוט את "נשק קטלני" על פי דני גלובר.
לא תקנה מוצרי קוקה קולה, לא תקנה מוצרי נסטלה.
לא תלכי לחורשה עם החבר הכי טוב של החבר שלך תקחי סמים ותבגדי בו.
לא תתאהב כלכך בקלות.
לא תשתמש בשירה, באמנות או במוזיקה כדי להכנס לתחתונים של בחורות – השתמש בכל אלה כדי להכנס להן למוח.
לא תצפה בהוליאוקס.
לא תשתתף בערבי במה פתוחה ותעזוב מיד אחרי שתסיים את השיר או הפזמון הקטן והמחורבן שלך, חתכת צדקן עלוב.
לא תחזור לאותו בר או מועדון שבוע כן שבוע לא רק משום שראית שם בחורה אחת שבא לך עליה אבל ססאמק אתה לא תדבר איתה בחיים.
לא תעמיד פסלי מוזיקאים ואמנים על כַּנים ומעמדים מטופשים לא משנה כמה מדהימים הם היו, או כמה מדהימים הם עכשיו.
הביטלס – רק להקה.
לד זפלין – רק להקה.
הביץ' בויז – רק להקה.
הסקס פיסטולס – רק להקה.
הקלאש – רק להקה.
קראסס – רק להקה.
מינור ת'רט – רק להקה.
הקיור – רק להקה.
הסמית'ס – רק להקה.
נירוונה – רק להקה.
הפיקסיז – רק להקה.
אואזיס – רק להקה.
רדיוהד – הם רק להקה.
בלוק פארטי – רק להקה.
הארקטיק מאנקיז – רק להקה.
דה נקסט ביג ת'ינג – רק להקה.
ושיווית לנגד עיניך ערך זהה לאסונות במדינות שאינן דוברות אנגלית כשם שאתה משווה לנגד עיניך ערך לאסונות במדינות דוברות אנגלית.
וזכרת כי אקדחים, זונות ותכשיטים מוגזמים מעולם לא היו חלק מארבעת היסודות ולעולם לא יהיו.
לא תעשה לך כל מוזיקה גנרית שחוזרת על עצמה.
לא תעשה לך כל מוזיקה גנרית שחוזרת על עצמה.
לא תעשה לך כל מוזיקה גנרית שחוזרת על עצמה.
לא תעשה לך כל מוזיקה גנרית שחוזרת על עצמה.
לא תצרח במידה ותרצה שזה יהיה מהר יותר
לא תפזז לצלילים של רשעות.
לא תעשה קצת רעש עבור דטרויט.
כשאני אומר "היי" לא תשיב "הוֹ".
כשאני אומר "היפ" לא תשיב "הופ".
כשאני אומר, הוא אומר, היא אומרת, אנחנו אומרים, תעשה קצת רעש – תהרוג אותי.
לא תצטט אותי שמח.
לא תנער את זה כמו צילום פולורויד.
לא תתאווה לכך שחברה שלך תהיה מופרעת כמוני.
תאיית את המלה "פניקס" פ-נ-י-ק-ס, לא פ-י-נ-י-ק-ס, בלי קשר למה שהמילון אוקספורד מורה לך לעשות.
לא תביע את תדהמתך על כך ששרון עזבה אמש את המועדון עם בראד כשאמרה "האמנם".
והיית חושב לעצמך בעצמך.
והיית תמיד – ותמיד היית – רוצח.
זהירות: גלובוס מתלקח
10 באוקטובר
הבורסה והגלובוס
גם השנה הפכו שדרות רוטשילד לגלריה לאמנות גרועה, הפעם באווירה גלובאלית: כדור הארץ – גלובוסים! היזם מאחורי עשרות כדורי הלכת האינפנטיליים שהוצבו בשדרות היא הבורסה לניירות ערך. הם קוראים לזה מיצב ולמיצב הזה הם קוראים "שער לעולם". אפשר לדבר על תרבות הווריאציות הכוכב-נולדית הישראלית, תרבות שרואה ב"אמנות" את אותו הדבר מבוצע שוב ושוב, באופן כמעט זהה, עם טוויסט קלישאתי. אותו גלובוס שמשוכתב שוב ושוב ושוב בחוסר דמיון ומוצב שוב ושוב ושוב בחוסר דמיון ואמור לספק לנו תחושה "אמנותית", כי מישהו תקע צינור פלסטיק בגלובוס צבוע בגואש. אבל בשביל מה.
האמן. צילום: וויקיפדיה
השור והמשטרה
לפני כשנתיים, ב-15 בדצמבר 2005, פירסם רונן אידלמן, עורך אתר מארב, תמונות של שור בוער. זה היה אחד מהשוורים המזעזעים שקישטו את שדרות רוטשילד במסגרת חיבת עיריית תל-אביב לאמנות גרועה. כחודשיים לאחר מכן פשטו שלושה בלשי משטרה ממרחב ירקון על ביתו של אידלמן, החרימו את המחשב, ציוד נוסף, והתלוננו באזניו שיש בארץ "יותר מדי דמוקרטיה", כלשונם.
מאטיס ומטף
האמן רוני בן-צבי, שמשתתף בתערוכת הגלובוסים, מציג בשדרות את הגלובוס שלו, "בסגנון מאטיס". רחוק מוואו, אבל זה לא העניין. העניין הוא בזה שמתחת לגלובוס שלו מסתתר מטף.
צילום: ת"ל
מצפון ומצית
אפשר לומר שבן-צבי הוא אולי האמן היחידי בתערוכה הזו שמציג איזשהו פן מצפוני. הוא יודע שהעבודות האלה ראויות להצתה. אבל מצד שני, בתור אמן, הוא חייב להשתתף. מצד שלישי, הוא לא חייב כלום – הוא אמן, ואמנים, כידוע, הם הם. מצד רביעי, בן-צבי לא רוצה שישרפו לו את העבודה, אם אפשר לקרוא כך לגלובוס המצועצע הזה. אבל בשורה התחתונה: מטף יש.
צילום: ת"ל
ברברי ודפוק
הצתת השור היתה מעשה ברברי ודפוק, אבל אנושי. כי יש גבול לזוועה. הפרסום של אידלמן היה מעשה יומיומי וחסר חשיבות. הוא פרסם את התמונות בתור עיתונאי, ושמר על חסיון מקורותיו. זה קורה כל יום, ואין פה אומץ מיוחד. הוא לא לקח צד, לא שיבח ולא גינה. ואם אני זוכר נכון, גדולת הפרסום, בזמנו, היתה בזה שזה היה הפרסום הראשון, ואולי היחיד (עד לפשיטה על ביתו של אידלמן) של ההצתה. אם אני זוכר נכון.
השגריר הרגיש
מעניין אם בלשי משטרה פשטו על ביתו של שגריר ישראל בשבדיה, צבי מזאל, שחיסל ממוקדות עבודת אמנות שלא מצאה חן בעיניו לא מבחינה אמנותית, אלא פשוט כי היתה סמולנית מדי.
The Long and Winding Arie
מעניין שבין שגרירי ישראל בשבדיה אפשר להזכיר את הצייר אריה ארוך, שלו היה מציג את עבודותיו בשבדיה של צבי מזאל, בוודאי היה זוכה לטפיחה על השכם, לא משום שהוא חורט על הבד בגב המכחול, אלא משום שהוא יהודי. וגם: מעניין אם רוני בן-צבי באמת חושב שעבודתו ראויה להצתה. ובמידה שכן – שאלה היפותטית לחלוטין – אם יצית אותה, בסביבה מבוקרת, ובהכרה מלאה – האם אז יפשטו בלשי משטרת תל-אביב על ביתו?
עבודה של ארוך. איפה הגלובוס?
התקווה והכסף
אני מקווה שאיש לא יפשוט על איש. אני מקווה שהעבודות האלה יעלמו. אני מקווה שאיש לא יצית אותן. אני מקווה שהבורסה לניירות ערך תתמוטט. אני מקווה שרגע לפני אמכור את ניירות הערך שברשותי. אני מקווה שיש ברשותי ניירות ערך.
הדיסקליימר והצמח
הערה: אני מתחייב בזאת שלהבדיל משגריר ישראל בשבדיה צבי מזאל, מעולם לא גרמתי נזק לאף יצירת אמנות, ואין בכוונתי לגרום נזק לשום יצירת אמנות, איומה/סמולנית/שולתתת ככל שתהיה. נא לא לפשוט על ביתי. ובטח שלא להחרים את המחשב. את המחשב?! או כדברי ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון: אתם השתגעתם?
[נ"ב אכזרי:]
מישהו שם לב לאירוניה הדקה בין המוניטין של שרון בשתילה ובין מצבו כצמח? מוסר השכל: אתה קוצר את מה שאתה זורע. חִי.
עדכון: מסתבר שאחד הגלובוסים כבר הוצת. צ'יקי מדווח בבלוגו. (תודה רונן)
שלום ולוֹלהתראות (אחרון)
07 באוקטובר
הערה: הטור לוֹל פורסם בנענע מחשבים, מדי שבוע לאורך שלוש מאות הימים האחרונים.
את ארכיון הטור אפשר למצוא כאן. קישור ללול הפרידה בנענע: כאן.
הזקנה
באפריל 1979 נהרו מאות אנשי מנהטן לאולם הקרנגי הול, שהתמלא מקצה לקצה. לבמה עלה אנדי קאופמן וכדי להתחיל בהופעה הזמין את סבתו – אישה זקנה שישבה הקהל – לבוא ולשבת ולראות את בכיסא הכי טוב באולם, כלשונו. הוא הציע לה כיסא שנמצא לצדו, על הבמה. היא התיישבה וצפתה בהופעה. וזה מצחיק. אבל זה עדיין לא לוֹל.
רובין
האישה הזקנה, אם כן, עולה במדרגות הבמה הקטנות, כדי לשבת בנוחות על הכיסא בצד הבמה, לצד קאופמן, מול קהל. קאופמן מרוצה, ממשיך בהופעה, והיא צופה. לקראת סיום הערב פונה קאופמן לסבתו ומודה לה. היא לא משיבה, רק מתרוממת מכסאה ופושטת את בגדיה, שמתחתם מתגלה השחקן רובין וויליאמס. זה מצחיק, אבל זה רק כמעט לוֹל.
עוגיות
בקטע הנעילה עוצר קאופמן ומזמין במיקרופון את הקהל כולו להצטרף אליו, לקאופמן, לחלב ועוגיות. הקהל עולה על 35 אוטובוסים שהמתינו בחוץ, וכולם נסעו – עם קאופמן – לשתות חלב ולאכול עוגיות. קאופמן אף הזמין את כולם לפגוש אותו למחרת על מעבורת הבוקר ממנהטן לסטייטן איילנד הסמוכה, שם, אמר, ההופעה תמשיך. לוֹל.
אנחנו יודעים
מה אנחנו יודעים על לול? בעיקר את הפרטים הטכניים. אנחנו יודעים שמקורו באנגלית (LOL), אנחנו יודעים שאלו ראשי תיבות של Laughing Out Loud, ושבהתחלה רק גיקים כבדים השתמשו בזה, בצ'טים, וכתבו את זה בכל פעם שרצו להביע צחוק, למרות שהם לא באמת צחוק בקול רם, אבל זה ביטוי כזה. מטבע לשון. אנחנו יודעים שהמלה עוברתה למלה "לול", ושבצורה שלה היא מזכירה לנו לול תרנגולות, או את לול של חבורת שבלול (ולהפך), ושכך או כך מצחיק המעבר הזה של המלה, ומצחיק איך היא שמרה על מבנה גרפי דומה גם באנגלית וגם בעברית, ואולי זה מספיק מצחיק כדי להיות הלול הראשון. אנחנו יודעים שהרבה משתמשים בה, ואנחנו יודעים שאנחנו מרגישים, מפעם לפעם, קצת לול. בעיקר בסמוך למשהו שמצחיק אותנו.
תפישה
בשיחה עם איתמר שאלתיאל (רכבת!) דיברנו, מה לעשות, על אינטרנט. דיברנו על איך אפשר לתפוש (במחשבה) את האינטרנט, ממש להבין את הדבר הזה. איזה כלים מחשבתיים נחוצים כדי לתפוש את השאלה עצמה – מה זה אינטרנט. עלו כמה רעיונות יפים, וכעת, ששקעו, הם פתאום עולים ונראים יעילים מתמיד בנסיון לתאר מהו לוֹל.
סיכוי
באופן מתמטי מדי, הייתי אומר שלוֹל הוא יחידת-מידה דינאמית, אולי אפילו מופשטת (אם נוכל להבין דבר כזה), של סיכוי ממומש. אנו מעריכים משהו באמצעות המלה "לוֹל" כשאנו מצליחים לתפוש את סדר הגודל של הפעולות שקרו שנדרשו כדי להפיק הדבר הזה. את מה שעליו אנחנו אומרים שהוא לוֹל. את מה שהוא לוֹל. אנחנו תופשים את סדר הגודל הזה, ובתוכו – אנו תופשים את מקומנו. את עצמנו כחלק משרשרת האירועים הזו. באותו רגע אנו לומדים על מערכת הקיום שלנו ברשת. איננו "מבינים" אותה, אלא תופשים אותה באופן שלם יותר מבדרך כלל. אנו מביטים, ברגע של לול, על הרשת לא כעל דבר פונקציונלי, אלא כעל יחידה פועלת במסגרת חיים עצמאיים. אפשר לומר שכשאנו חשים בלול, אנו "רואים את האור", את המערכת הגדולה, ומתכווננים, לרגע, לכוח הראשון שמפעיל את הרשת – שרשרת אנושית עצומה וחסרת גבולות.
אוסטרליה ואריזונה
לפי הטענה הזו, אגב, אם היינו, נניח, מסוגלים להבין את המשפט "משק כנפיים של פרפר באוסטרליה גורם לרעידת אדמה באריזונה", כלומר רואים איך סיבה הופכת לתוצאה הופכת לסיבה הופכת לתוצאה, אם היינו רואים את השרשרת הזו, בבת אחת ובו זמנית, היינו צוחקים. מאוד זֶן.
התפעלות
אנו מתפעלים מהסיכויים. לא משום שהם קיימים; הרי לכל דבר יש סיכוי או אין סיכוי לקרות. אנו מתפעלים מכך שאנו מסוגלים לתפוש את הסיכויים של הסיכויים. גם אם לא לתפוש במלואם, לפחות להביט לכיוון שלהם ולהגיד: היפנים האלה. מה הסיכוי שאיזה יפני יעשה דבר כזה, יקליט את זה, יפיץ את זה, כל העולם יחבב את זה, ואז זה יגיע אלי. או שאולי זה יגיע אלי, דווקא אלי, רגע לפני שכל העולם מחבב את זה, ואז – מה הסיכוי שזה יקרה! ובכל זאת, אנו מוצאים את עצמנו בנקודת הקצה של הסיכוי, במקום שבו הסיכוי מתממש והופך לדבר בעולם.
הדרכים
הטור הזה, אני חושב על זה עכשיו, יותר משביקש להתפעל המאינטרנט, ביקש לחפש מקסימום דרכים ואפשרויות לעשות זאת. לוֹל, כך נראה, היא אחת הדרכים הקיצוניות אך היותר מאושרות לעשות זאת. ואותה, ביקשתי, בעצם, להבין.
מבט
אחד המבטים שניסיתי להכניס בטור הזה היה מבט אל מחוץ לרשת, שחיפש את האופן שבו הרשת מחלחלת לעולם – לאופנה, לטלוויזיה, לדיבור. ראינו למשל איך סדרת טלוויזיה על השפנפנות של יו הפנר הושפעה מקצב "לוֹלי", שנולד ברשת. ראינו איך הספרות מושפעת מהרשת, ואיך המחשבה שלנו מסתגלת לחשוב בדימויים טכנולגיים, וראינו איך אפשר למצוא ניצני תרבות דיגיטלית גם בקרב החברה הכי מיליטנטית והכי מפגרת.
לול
המשותף לכל זליגות הרשת החוצה, לעולם, הוא האופן שבו כל אלה זלגו מהרשת החוצה בדיוק ברגע שבו הם הפכו ל"לוֹל". למשהו מספיק ויראלי שכבר "הכין את השטח". ההמונים אישרו; עכשיו אפשר לעשות מזה כסף. הטלוויזיה הפכה לנקז תוכן פרימיטיבי מדי. תחום הישג היד שלנו התרחב. אנחנו נוגעים ישירות בתוכן ומורידים סרטים למחשב. אנחנו יודעים על תעשיית הסרטים יותר ממה שידענו אי פעם, ואנחנו לא צריכים פרק פעם בשבוע כי יש לנו את כל העונות על המחשב ואנחנו צופים ברצף. אלה אנחנו, הצופים ברצף. אנו צופים על צג המחשב, על מסך הטלוויזיה, על המסך הקטן של הסלולרי, על האייפוד, האייפון, הפלייסטיישן והתכנים כולם. אנו צופים קבועים. מכורים. ואיכשהו הטלוויזיה, איך לומר, לא עומדת בקצב. היא משדרת לולים, אבל לולים ישנים. את החדשים אנחנו יודעים, בגדול, איפה לחפש, ובעיקר יודעים למצוא.
וזהו,
זה טור לול האחרון בעניין הזה. ובין אם הבנו מה זה לול ובין אם לא, נמשיך לעשות את זה במקום אחר. אולי באותו מקום. בכל מקרה זה יהיה ברשת. כי אין לוֹל מעבר ללוֹל. היה לי כיף. שלום ולוֹלהתראות.
הערות שוליים