רוב האינטרנט פועלת על פרסומות. רוב האתרים הגדולים, לפחות. הכלכלה הזו מכונה "כלכלת תשומת-הלב". היא מכונה כך משום שהמטבע העיקרי שלה הוא תשומת-לב. כל מה שאנו מפנים אליו תשומת-לב מקבל מאיתנו כוח. בין אם נקליק כדי לקרוא עוד על לינדסי לוהן, נשאר אחרי הפרסומות כדי לצפות בכתבה על לינדסי לוהן, או נצפה בוידאו של לינדסי לוהן ביוטיוב – אנו מחווטים את המוח הגלובלי של כדור הארץ ומלמדים אותו שלינדסי לוהן היא משהו חשוב. — עידו הרטוגזון, Digital Minds
שום שמיים לא יפלו אם נכריז שהערכים שמובילים כיום את האינטרנט הם ערכים כמו יעילות, קלות, פשטות, שימושיות, וכיוצא באלה רעיונות חייכניים המכוונים כולם כאחד ליצירת "חוויית גלישה", ושתהיה חיובית. נעימה יותר. ברורה יותר. ממכרת יותר. אנו מבקשים להגדיל את השפע ולהפוך אותו לעודף. לקחת את העודף ולהפוך אותו לתלות. לקחת את התלות ולקבע אותה כהרגל, כי את ההרגל, יודעים אלכימאי הכלכלה, אפשר להפוך לכסף.
המשותף לכל האתרים ה"גדולים" הוא אפקט הלעיסה: הם לועסים עבורינו את הדרך-אל ומקרבים אותנו לחפצנו מהר יותר, ביעילות גדולה יותר. בקלות משמחת. הם חוסכים מאיתנו את הדרך, ובאותה מידה, כמובן, גוזלים מאיתנו את הדרך. "הדרך" כבר מזמן הפסיקה לעניין אותנו. בפוליטיקה, במוסר, בכלכלה — כך גם באינטרנט. את דור הגוגל מעניינות התוצאות. המפקד אומר לקפוץ ואתה קופץ. הבוס אומר להרוויח ואתה מרוויח. ובגוגל: אתה הבוס. אתה המפקד. אתה אומר x — ו-x. ויהי אור. ויהי גוגל. תוצאת חיפוש ראשונה.
מנוע החיפוש של גוגל מאפשר את העמדת הפנים הזו, את תחושת השליט. אנו שולטים במידע, אנחנו בראש הפירמידה. חיפשנו ומצאנו. גם כשאין לנו מושג מה אנחנו מחפשים — גם אז אנחנו מוצאים. אנחנו מרגישים ברי-מזל. אנחנו שליטי היקום הקטן שלנו, ובכלל היקום הוא קטן וגוגל אינדקס את קצוותיו ומעבר להן. שורת החיפוש עובדת בשבילנו. אנחנו מוצאים ומוצאים. אבל אם עד כה מצאנו כל כך הרבה — למה אנחנו עדיין מחפשים? מה אנחנו מחפשים שם?
כשצ'רלי רוז בא לעולם היה סמואל בקט היה בן 35 וכשסמואל בקט עזב את העולם כבר היה צ'רלי רוז המנחה הראשי של Night Watch ברשת CBS. רוז מניב כ-7,000 תוצאות חיפוש ביוטיוב; בקט מניב כ-360 תוצאות. רוב הסיכויים שרוז קרא (או לפחות שמע) על "מחכים לגודו"; על הסיכוי שבקט צפה באחת מהופעותיו של רוז בטלויזיה אפשר לומר דבר אחד: הוא קיים. לא ידוע אם השניים פגשו אי פעם זה בזה. בספריה שלי אני מחזיק את רוב הפרוזה והמחזות של בקט. קראתי מתוכם רק חלק קטן. כמה פעמים. על צ'רלי רוז שמעתי רק אתמול. זכות אנדרו פיליפון ג'וניור. גם עליו שמעתי רק אתמול.
קחו לעצמכם שלוש דקות ושלושים ושמונה שניות כדי לצפות במאשאפ הזה, שהעלה פיליפון ליוטיוב; מאשאפ מחומרים טלוויזיוניים של צ'רלי רוז, שמדבר עם המערכת העצבית של בקט. הוא דגם את בקט, והלביש עליה את קולו ודמותו של רוז, ויצר דו-שיח מופרך ויפהפה בין שני אובר-אינטלקטואלים טפשים.
העצים מדברים זה עם זה.
לכל הדגים קוראים לורנה או ג'ק.
רגע לפני שהעיניים שלך נופלות מצפיה ממושכת בטלויזיה, הן מתרופפות.
בצינורות הניקוז חיים דובים זעירים.
אם תהיה מאוד מאוד שקט תוכל לשמוע את העננים נגררים על השמים.
לפני הרבה מאוד זמן הירח והשמש רבו.
כל אחד יודע לפחות שפה סודית אחת.
כשאיש אינו מביט בי, אני יכול לעוף.
כולנו מוחזקים על הארץ באמצעות חוטים שקופים.
גם ספרים מרגישים בבדידות.
אפשר לאכול את העצבות.
תמיד אהיה שם בשבילך.
עידן הטלה ברמה המערכתית קבוצתית קיבל ביטוי רב עוצמה ביוון כשאגממנון, אכילס והקטור היו עסוקים רוב הזמן במדידת כוחם, האליאדה והאודיסאה בנויות סביב גיבורים טלאיים כפופים לא לאלוהים, אלא לגוראל היווני, למוירה הקוטביות של מזל מאזניים לא מאחרת להופיע בדמות היפה בנשים, הלנה, וכמובן אפרודיטה המפתה. הטלה היווני התבטא במיניות ההומוסקסואלית, בהדגשת יופיו של הזכר ה-kouroi שהתקשר לאהבת נערים היוונית. אפילו חטא ההיבריס – חטא הגאווה הוא טלאי-יווני שבו נענש מי שמנסה להתחרות ולהיות יותר גבוה מהאלים.
הערות שוליים