רוצו לראות את "המוסד הסגור": סרט דבילי לחלוטין. לא סרט פורץ דרך, לא סרט מופתי, אפילו לא סרט טוב. למעשה "המוסד הסגור" פשוט איננו סרט, אלא סיטקום של פרק אחד שמעביר 35 דקות בירי קצבי של בדיחה כל שלוש שניות ואז בבת אחת נגמר ומשאיר את הצופה צוחק והמום, כששורות בודדות מאיזו בדיחה מהמהמות בראשו, קטעים אחרים עמומים, ובגדול זוכרים שהיה מצחיק. לאללה. הסרט הזה הוא בידור זול. קטע. דאחקה. פחחחח מרוכז. אם לא צפיתם בו אמש, עשו זאת מיד. פקודה.
אני רוצה לדבר על ולטר בנימין. פעם קניתי ספר שלו. קראתי, תרגום לעברית. כשחשבתי מה להגיד פה, בערב הזה, על שוטטות, חשבתי על בנימין. הוא הרי דיבר על שוטטות. לאחד הספרים שלו אפילו קוראים "המשוטט". הוא אמר כמה דברים מעניינים. מאוד מעניינים. בכלל, לבנאדם היה כישרון. חשבתי: מה להגיד בערב הזה? מה להגיד על שוטטות? ובשביל מה? נזכרתי בדבר נוסף שכתב בנימין. משהו בסגנון "הדרך הכי טובה ליצור ספריה גדולה היא לא לקנות ספרים אלא לכתוב אותם". ואני זוכר שבאותו רגע חשבתי לעצמי שזה רעיון לא רע בכלל. בכל אופן, ככה אני חושב עכשיו, וזה מספיק. לכן החלטתי לשכוח מולטר בנימין ולדבר על משהו אחר לגמרי. אני רוצה לדבר על ולטר בנימין, אבל זה כל מה שיש לי להגיד עליו. וזה כל מה שהיה לי להגיד על ולטר בנימין.
איפה העורכים, אני שואל. איפה הם? איפה יש מישהו באינטרנט הזה שעורך, לעזאזל? מקצץ, מוריד, דוחה. אומר לכותב שמע – לא. לא. מנתק טלפונים. מנתק קשרים. דוחה חסרי כישרון. איפה יש עורך או עורכת באינטרנט שיגידו למישהו – אבל למישהו – בתחום הספרות שמע, בנאדם, זה חרא. זה חרא. זה לא עובד, זה לא עובר, זה לא כתוב טוב, זה לא מעניין, זו רפליקה מעייפת, זה חסר פואנטה, זו אוננות, זה נייפדרופינג, זה נאמר אלף פעם, זה לא לעניין. איפה יש אחד כזה? יופע נא מיד.
הטקסט המצחיק של יהודה ויזן ב-ynet תרבות, בו הוא טוען שהשירה הישראלית התעוררה לפני שנתיים (מפתיע, בדיוק התקופה שבה התחיל ויזן עצמו לפעול בתחום), אינו מטריד כמו עצם החלטת עורכת הערוץ לפרסם את הרשימה הזו. אני אומר החלטה ומודע לזה שההחלטה הזו נעשית עם יד קשורה מאחורי הגב בחבל שמחייב להביא רייטינג, והרשימה הזו הביאה רייטינג. המון תגובות יש שם. אבל גם עם יד מאחורי הגב עדיין נשארת יד אחת, ואפשר לערוך. לפחות קצת.
במהלך מסיבת העיתונאים בה חשף המעצב נוויל ברודי את עיצוב אתר נענע10, התייחס ברודי להערה של שיכור (באמת) מן הקהל שטען שגם קופסאות התוכן וגם הפרסומות בנענע10 החדשה, מונחות זו לצדה של זו בריבועים המשווים להן תחושה כמעט זהה, ושצריך לחשוב מה זה עושה לפרסום וחשוב מזה, מה זה עושה לתוכן באתר, כל טשטוש ההבדלים הזה. הוא היה קצת שיכור, אבל זו נקודה מעניינת. ברודי השיב ובמהלך דבריו קבע חוק בומבסטי: אידאולוגיה של אמן עיצוב שמאמין ש-"Content is Content is Content". לשון ברודי (45:25).
בתחתית אתר דה-מרקר מוזמן הגולש להרשם ל"התראות RSS" של הידיעות המתפרסמות באתר. על השאלה מה זה RSS כבר מזמן לא צריך להשיב, לכן מפתיע שאת ההבדל בין התרעה והתראה עדיין צריך להסביר.
הערות שוליים