30 ביוני
בודריאר, בורחס, מפה, עולם
במבוא לאחד מספריו המפורסמים, נזכר בודריאר בסיפור של בורחס, על צוות קרטוגרפים ממלכתי שמצייר את מפת העולם. הם מציירים מפה כל כך מדוייקת, ובלהט חותרים לשלמות: יחס של 1:1. בסיום עבודתם הם מחזיקים במפה מושלמת המתארת כל פיסת ארץ בקנה מידה אמיתי – אחד לאחד. המפה משתרעת על פני הארץ כולה, על פני העולם כולו, חוסמת את אור השמש מעלי הפרחים שמתחתיה, אשר לאט לאט נובלים ואיתם בחשיכה העצים ואיתם האדמה. העולם גווע מתחת לציור מלבלב. מהי המציאות, שואל בודריאר: ציור העולם המושלם או דגם העולם הרקוב?
מבלי להשיב על השאלה הזו: בימים אלה מסיימים ציירי המפה הנ"ל מסיימים את עבודתם. בשיתוף פעולה יפני-אמריקאי, מדווח ה-BBC, הושלמה משימת המיפוי הגדולה ביותר, like ever. מפת העולם החדשה מתארת כ-99% מפני כדור הארץ ומורכבת מכ-1.3 מיליון צילומים ששודרו באמצעות גאדג'ט יפני שמרחף בחלל על-גבי הלווין בשם Terra. המפה לא תכסה סנטימטר מפני השטח של כדור הארץ, אלא ברשת, ובקרוב תהיה נגישה להורדה.
ברור שלא צריך לכסות את פני הארץ כדי להביא לרקבון העולם כפי שתיאר אותו בורחס. אנחנו מתקדמים בקצב גם בלי לכסות שום דבר. השחרנו את השמיים בלווינים, חוררנו את האטמוספרה ומבצע ייבוש הכדור קיבל ממדים תאגידיים, וגרוע מזה – תקציב. מהי המציאות? המציאות היא שיש לנו מפה של העולם בגודל של העולם שלא תופסת סנטימטר של מקום בעולם, ומאוחסנת בשרתי אינטרנט אי-שם בעולם, המופעלים בתהליך של עיבוד פחם, פולטים חום ומממשים, ביט אחרי ביט, את חלומו של בורחס.
• אגב, הצצה מומלצת: הבלוג Strange Maps.
28 ביוני
מבטא, צחפת, צחפתים, צחפתית, שיר
[audio:hamivta_hatzachfati.mp3]
(לקרוא במבטא צחפתי. אפשרות: לשיר לצלילי המחסייז)
כמו רבים מבני דורי גם אני
שונא את המבטא הצחפתי
בשעה שאין לי שום דבר
נגד הצחפתים באופן אישי
בעניין המבטא הצחפתי
אני מוכן ללכת רחוק
המבטא הצחפתי מזכיר לי
את השיר של ורלן על הרקטום
ובכל פעם שאני שומע אותו
בא לי להקיא
כלומר, בכל פעם שאני שומע
את המבטא הצחפתי
בא לי להקיא
בכל פעם שאני שומע את ורלן
אני אומר לעצמי
'זה נשמע יותר טוב בצחפתית'
ובכל פעם שאני שומע צחפתית
אני נזכר בורלן ומקיא
ככה אני. סה לה וי.
22 ביוני
ביטחון, הון, חופש דיבור, ספרות, עיר, צ'יקי, רצון, שירה, שלטון, תל אביב
רועי צ'יקי ארד על המרפסת. וי פור ונדטה. צילום: דפנה טלמון (קליק על הצילום לסט המלא)
"דבר אופטימי, עשיית שירים"
(מאיר ויזלטיר)
בהשקת "רובים וכרטיסי אשראי", ספרו החדש של רועי צ'יקי ארד, אמר יהושע סימון: "מבקרי הספרות לא יאהבו את הספר הזה. זו לא השירה שהם רוצים לשמוע". הוא צודק. אבל אף אחד לא ציפה, לעומת זאת, שהמבקרים יבואו חמושים. שני שוטרים שהגיחו מכרם התימנים, אחד מהם הידק אגרוף סביב ידית-אחיזה של אם-16 מקוצר וטעון בתלה-צוואר, השתאו לגלות את צ'יקי, שעה שקרא משיריו סמוך לרחוב אלנבי בתל-אביב, דרך מגה-פון, לקהל חברים ועוברי אורח, מעל מרפסת. ומרפסת, כידוע, היא עמדה אסטרטגית. אני מנסה לחשוב על האירוע הזה דווקא מנקודת המבט של השוטרים, יגיד השוטר:
1) עמדה אסטרטגית
2) אין לי מושג מה קורה
3) לא מוצא חן בעיני
כך, בימים שבהם המלה 'נכבה' נמחקת מרשימת המלים המותרות, באופן טבעי נחשדות מיד גם מלים אחרות. כמו בסרט "ברזיל", לבירוקרטיה חיים משל עצמה. אני משוכנע שגם לשוטרים יש תשובה לשאלה "מהי שירה", אם כי תחת קריטריונים אחרים. כך או כך, זה לא מצא חן בעיניהם. לא שהשניים לא אהבו את מה שהם שמעו. צ'יקי לא אמר שום דבר פוגע. בזמנו נעצר לני ברוס בהופעותיו משום שהשוטרים הבינו מה הוא אומר. צ'יקי, לעומת זאת, עוכב לחקירה משום שלשוטרים לא היה מושג על מה הוא מדבר. הוא עוכב ליתר ביטחון, לא משום שהם לא אהבו את מה ששמעו, אלא משום שלא היה להם סיכוי להבין מה הולך פה. ומה שאתה לא יודע, מסוכן. בתל-אביב הקניינית אפשר להמיר את החוק הזה: מה שאתה לא מרוויח ממנו – מסוכן.
הסכנה שבחופש
האירוע הזה מגלה משהו על מה שמכונה לא פעם, ובדרך כלל מהסיבות הלא הנכונות, "מצב השירה". צ'יקי לא נעצר על רקע פוליטי, לא מטעמים 'ספרותיים' ולא פליליים. הוא נעצר מסיבות בטחוניות ומסיבות כלכליות ומסיבות כלכליות-בטחוניות. השאלה אינה נוגעת לאיכות השירה או לפופולריותה בכלל, אלא לאופן המסויים שבו הוצגה – ללא אישור, ללא תיאום. באותו רגע קוטלגה הקראת טקסט מאקט אמנותי כ'פעילות בלתי מתואמת'. רצון חופשי, חופש ביטוי, אלה מקוטלגים היום תחת קטגוריה ברורה: תאמו איתנו קודם. ובלחש אומרים: "אנחנו רוצים לראות מה יוצא לנו מזה". עכשיו, יצא לי לשוחח עם כמה קפיטליסטים בחיי. הם לא אוהבים לשמוע מלים כמו "כלום", "אין", "לא".
במובן הזה, עשיית אמנות (להבדיל מיצירת אמנות) הופכת בארץ לעניין לא ידידותי לסביבה. היא גוזלת איזורים נושאי רווח, קהל נושא רווח, נושאים נושאי רווח. שירה במיוחד היא תחום ללא אופק רווחי מי יודע מה. כך שאמנות מוצגת ברחוב היא התפרצות בלתי מתואמת, ולאט לאט נחשבת יותר לאקט טרוריסטי. פגיעה בהון = פגיעה בנפש העירונית. ותל-אביב הרי מושתתת בעיקר על כסף ואינטרס. היא מתוכנתת עד לאחרון פרטיה הציבוריים. כמו תחת הפרעת נפשית או אובססיית גוף היא מתאפרת עד בלי היכר, מבקשת לגדול, להחצין את עצמה, להיות שם כל הזמן, לא מוכנה לנוח. אם נזכר שוב בסרט "ברזיל", הוא דמותה של הקשישה מנותחת הפנים, שעורה מתחיל לנזול.
לא אתפלא עיכובו של צ'יקי יוגדר כ"פעילות בטחונית". באותו רגע הוא התיר את רצועת הביטחון העירונית ששומרת עלינו מכל שינוי לא מכוון, מכל תזוזה עצמאית. אבל מסיבה לא ברורה בני אדם נוטים לציית לאנשים חמושים, וצ'יקי הוכנס לניידת.
הון וביטחון
את המוטו הישן לפיו הטוב בממשלים הוא זה הממעט לשלוט אפשר להבין גם כך: הטוב בממשלים הוא השלטון המיטיב לשלוט על עצמו. השלטון המקומי, לעומת זאת, כושל בזה. השוטרים שעצרו את צ'יקי עשו זאת על שיקול דעתם. לא ניתנה הפקודה "הגישו לי את ראשו של צ'יקי על מגש", אלא הגיע שוטר, שנראה כאילו ניגב לפני רגע חומוס בכרם, ולא נראה לו מה שהולך. לא דיבר אליו. ובספר כתוב: לא נראה לך – תעצור את זה. תבדוק מה זה. ספר לנו. דווח.
אני לא אומר שהשוטר טיפש. לא בהכרח. מה שכן, המלה כתובה, הדיבור חופשי, חופש ביטוי, חופש תנועה, חופש התקהלות, ערכים אלה, סיכנו בעיניו את תל-אביב. הם נחשבו להפרעה. לעומת זאת, הפיכת העיר לבית ברבי מצועצע לרגל חגיגות המאה – נחשב 'תרבות'. בשם התרבות העירונית המתוכנתת הזו נמחקת אמנות הרחוב מהקירות, בעלי עסקים עצמאים שאינם מסוגלים (או מוכנים) לשלם כסף לפרסום בלוחות מודעות (שהופרטו לפני כמה שנים) נקנסים ומופעי רחוב לא-מתואמים נחשבים כהפרעה ומטופלים בהתאם.
אדריכלים, יזמים ובעלי הון: לכולם יש רעיון לגבי תל-אביב. בונים בעיר הזו מגדלים בעלי נטיה מוזרה לגדול לרוחב. אסור לצלם. אסור לשוטט. אסור לא לעשן ולא לפצח גרעינים. פעם אחת אמר לי מאבטח "אל תעמוד פה חולה". אבל הייתי חולה. מה יכולתי לעשות? היומיום התל-אביבי נראה פרוע ורנדומלי, והוא באמת כזה, ברמה האינדיבידואלית. בכל רמה ציבורית (בילוי, אמנות, בידור, אווירה, אופנה) תל-אביב ברובה מתוכנתת. תיירות החוץ הרווחית גדלה על-גבה של החיים העירוניים החופשיים, מאבטחים מוצבים בכל פינה, מזהמים ומסתירים את הים, הרעש גדל ביחס ישר לקצב אישורי הבניה, ובכל מקום אפשר להריח ניחוחות של שתן. אפילו דרך פארק הירקון, הריאה הירוקה של העיר, זורם ביוב.
לא צריך צרות
במובן הזה, אגב, זהו בדיוק מצב של רובים וכרטיסי אשראי. נשק וכסף. הון וביטחון. תכנות וסדר-יום עסקי לכל פעילות אמנותית. אם יש איזושהי שירה שנוגעת במציאות התל-אביבית השלטונית-בטחונית-כלכלית-פרוגרמטית-אוטיסטית-אלימה, זו שירה שמדברת על רובים וכרטיסי אשראי. כמו בשיר הזה (עמ' 49):
שירה – בציבור
שרי – אריסון
שר – הביטחון
(צ'יקי, שם, עמ' 49)
רכשו את הספר הזה. עשו לעצמכם טובה. אני כבר מצאתי לו מקום מסתור טוב בספריה, בין כל כתבי אצ"ג לכמה אלבומים גדולים וצבעוניים. למקרה שיבואו שוטרים, שלא יראו את הספר מיד. אני לא צריך צרות.
הערות שוליים