אני 4.0
22 במרץ
1
באחד מהסיורים על גבול לבנון עצרנו את הבט"שית בהצטלבות שבילים שבין גבולות הגזרה לצד הסיור מהגזרה השכנה, שהגיע, להפתעתי, בתיאום מלא בקשר הרדיו, לאותה נקודה באותה שעה. פרקנו את עצמנו מהרכב, ועמדנו בקור. מפקד הסיור שלי נכנס בדברים עם מפקד הסיור המקביל, הצנחן. עמדנו והקשבנו. כשהתבקשנו לצחוק צחקנו, ובין לבין שתקנו. את השיחה שכחתי. אני זוכר את החושך, אני זוכר את הקור, אני זוכר את השקט, אני זוכר את הזמן, אני זוכר את הזמן עובר, ואני זוכר רגע יחידי שבו שאל מפקד הסיור שלי (שנאתי אותו מאוד) את מפקד הסיור המקביל על סדר היום שלהם, ועל לחצי השיגרה, והתעניין מה הם עושים (גדוד 890, אני חושב), בזמנם הפנוי. הצנחן, בלי מעיל, השיב: "בצנחנים אין זמן פנוי. כשיש זמן פנוי – רצים".
2
במהלך יום העבודה, ברגעים שבהם אין סיבה להמשיך לגלוש, ברגעים שבהם אני נכנס לפליקר ומצפה למצוא משהו אחר, לא את פליקר, אבל משהו שמלהיב כמו פליקר ברגע שבו מוצאים את פליקר, רגעי המנוחה הקטנים, אני לא עוזב את המקלדת, אלא נכנס ל-TechCrunch, עובר פוסט פוסט, מקליק על הלינקים ונרשם לכל יישומי הרשת החדשים (בטה נפלאה!) מבלי להתעניין מה הם עושים. לרוב, מדובר בעמודימעוצבים, שבהם אפשר לבקש הזמנה לשימוש באתר, כלומר להזין אימייל ולחכות שהאתר יושק, ושאפשר יהיה, סוף סוף, לגלות פליקר חדש, שגם אליו נכנס אחרי זמן-מה ונתפעל ממנו ונקווה למצוא משהו שהוא כמו פליקר ברגע שמוצאים את פליקר. אני עובר פוסט פוסט, נכנס לכל אתרי הווב 2.0 שטרם הושקו רשמית, מזין את האימייל שלי שוב ושוב, לא מתעניין מה האתר עושה או יעשה, לפעמים אפילו מגיע להסבר, מרפרף על מלות המפתח (הזהות בכל האתרים הללו!), נרשם וממשיך. מרתון 2.0. קלאבינג 2.0. אולי אפילו 2.0 2.0. כן. אני 4.0.
3
אין זמן פנוי. כשיש זמן פנוי – רצים.