לבקש מדרגות
12 במאי
מר אתייפח כמו עץ בגשם
בבוא יומי האחרון
כשאתבקש מיד לגשת
אל מקומי שבמרום.
אבל כבד אכריז בבית
וכל העיר תמלא יגון
האם ירוק עוד עץ הזית
אשר נועד לי לארון?[...]
כאן מונחים עלי שלכת
כי זהו סוף הצוואה
אין לי ברירה, צריך ללכת
וכבר הגיעה השעה.
שוב לא אסבול כאב שיניים
ובזה הבית לא אגור
נא לחזור בעוד יומיים
בגלל האבל פה סגור.
(מתוך "הצוואה" בקולו של יוסי בנאי. מאת ז'ורז' ברסנס, עברית: נעמי שמר)
בדבריו, הזכיר לי עמי שלפני כמה שנים עלתה אצלי המחשבה לכתוב עשרים-שלושים שנסונים ז'ורז' ברסנסיים, ולבקש מיוסי בנאי את דעתו, אולי ירצה לשיר אותם, כי הרי אינני יכול לדמיין אדם אחר – לא איש – שר שנסונים בעברית, אף אחר מאשר יוסי בנאי. ועכשיו חובר הזיכרון הזה למחשבות על "אנונימוס בלפי הגדול", שאבי – אני זוכר את קולו, לפני השינה: "רוצים דוגמה? בבקשה!" – קרא לי לפני שני עשורים ויותר, ומתערבב בזיכרון על הפרויקט הישראלי, שבתוכו – וזה במעומעם – קרא בנאי עיבוד של מסעות גוליבר (אני עוד שומע את המלה "לילפוטים" בקולו) ולאוסף הספרי-קלטת, ולמערכונים צרומי-הקול בצוהרי שישי, וכמובן – גשש, הרי אני מדבר אותו בעל פה, ותנועותיו של סורמאללו. אינני יכול לעצור את המכה הזו. אני בולם או מקבל אותה – כלומר חוטף – ואז היא נעלמת, אבל חוזרת שוב. וזה עצב גדול. וזה איום וזה בכי וזה דרגה מעל לגעגוע. ואינני יכול לבקש שום מוצא, לא עכשיו, למעט מוצא של דמיון, כלומר להשתמש בדבריו של עמי כבמדרגות שמטפסות מעל לעצב, למסדרון עטוף בקול וצחוק, שאינו מוביל אלא לתור שמצטבר, שנעמד שם, והתור הזה כולו מבקש לומר לו, ליוסי, את אותו הדבר בדיוק.