תפאורה זזה זה הכי אינטרנט (על אד ווד)
27 בספטמבר
זה שנים שאני שוב ושוב צופה בסרטו של טים ברטון, "אד ווד", ובכל פעם נשבע שבאמת הגיע הזמן לצפות כבר בסרטיו האמיתיים של אד ווד, כלומר סרטי האפס-תקציב של אדוארד ד' ווד ג'וניור, שלפני עשרים שנה ויותר הוכתר בתואר "הבמאי הגרוע בכל הזמנים", תואר שמעריציו נושאים באותה גאווה מטופשת שהציפה את ווד עצמו בימים שהתעקש לעטר את פתיחי הסרטים הפורנוגרפים שכתב, צילם והפיק – בשמו המלא. ובכן אמש הסתיים מרתון אד ווד שערכתי ביני ובין עצמי, ובהזדמנות זו אודה למחשבי האוזן השלישית, שהקפידו על גביית הקנסות הקבועים באיחורי החזרת הסרטים, שצולמו בין 1951-1959. גם על שני הדוקיומנטריז בוודאי יגבו קנס. נו, הקרבות, הקרבות.
אד ווד
מה שבאמת מעניין אותי הוא לנסות לחשוב, וכמובן לכתוב, כלומר לפָּנְקֶס, כמה מחשבות שהצטברו אצלי בנוגע לאלמנטים המדעים-בדיוניים בסרטיו האיומים של ווד, ובפרט – לאלמנטים הטכנולגיים או העתידניים: מכשירי חשמל אימתניים, מעבדות ענק, מדענים מטורפים, הנדסה גנטית, תוכנית בלהות מן החלל החיצון, עב"מים מעל הוליווד, המתערבבים בסיפורי ערפדים וזומבים, גנבים ורוצחים וחילופי זהויות. עוד אעשה זאת, אבל בינתיים, כמה פתיחים לקראת פוסטים עתידיים בעניין.
מה שבאמת תופש, בעיני, בסרטיו של אד ווד זו ההתלהבות התמימה – לא נאיבית, שזו תפישה צינית של תמימות, אלא אשכרה-תמימות – המומרת בהתלהבות עצומה מהמדיום עצמו, מהקולנוע. הסיפורים של ווד חלשים, הביצוע כל כך גרוע שלפרקים הוא פשוט מצחיק: התפאורה זזה, הכל מצולם בטייק אחד מפאת חוסר תקציב, צרחות מעושות, טקסטים תיאטרליים מדי שלרוב מוצמדים לשחקנים חובבנים מדי – כל אלה כאילו מתכופפים כלפי משהו שקשה לראות בקלטות וידאו או ב-DVD, אבל משהו שהיה מאוד נוכח מול עיניו של ווד. הכוונה היא למעין אידיאל של הקולונוע, "הרוח הגדולה של הקולנוע"; המדיום החדש.
כאמור, בצפיה בסרטים הללו בוידאו או DVD אנו מפספסים את הרגע הקולנועי שהניע את ווד, את גדולתו של המסך הגדול; אנו מקבלים את הסיפור הקלוש ואת המשחק הבינוני-מינוס שכבר ויתרו על שלמוּתם למען עצם עשיית הקולנוע. לא, איננו יכולים לתפוש את האידיאל הזה, לא בסרט ולא במדיה הצפיה הביתיים. יחד עם זאת, נדמה לי שבכל זאת אפשר להבין את ההתלהבות מהמדיום. אולי אפילו "להתחבר" להתלהבות התמימה של ווד.
כשם שדבר אינו נעלם באמת, גם הנִלהבות אלעבר המדיום החדש לא נעלמה, אלא עם השנים זזה מן הרדיו לקולנוע ומן הקולנוע לטלוויזיה, ומן הטלוויזיה לאינטרנט. במובנים רבים, סרטיו של ווד מזכירים את הפקות ה-YouTube למיניהן, קטנות כגדולות, בעיקר בוויתור על תאורה, דיאלוג, משחק וכיוצא באלה אמצעים קולנועיים, לטובת חלום חברתי שלאט לאט מתממש ברשת – לגעת באנשים מסביב לעולם. ווד ביקש לשים את עצמו – אורסון וולס בעיני עצמו – על המסך הגדול. החלום היוטיובי הוא לשים את האני על המסך הקטן.
במידה רבה, סרטיו של ווד נראים כמו אוסף קטעי YouTube, וכך גם מעניין לצפות בסרטים האלה: כלומר, במבט שתופש את הסרט ואת עשיית הסרט כאחד. להבדיל ממה שאנו מורגלים כיום בתעשיה ההוליוודית, בסיפוריו של אד ווד קשה "להמהל", קשה לחשוב שזה סרט או אפילו שזה "רק סרט", משום שכל רגע על המסך – דווקא משום שמדובר בטייק בודד לכל סצנה – הוא אמיתי במובן שתיאטרון גרוע הוא אמיתי. במובן שאנו רואים את החיוך בזווית הפה של שחקן על במה. באותו מובן שאנו קולטים את מבוכתו של שחקן תיאטרון כשהוא מעט יורק, רואים שהפליאה מן היריקה אינה "בדמות", אלא בשחקן עצמו, ורואים כיצד השחקן חוזר מיד לדמות. אבל מאותו רגע והלאה, אנו רואים את השחקן משחק את הדמות, ולא את הדמות לבדה. מיד יכולים לראות איך אד ווד צילם וביים את הקולנוע של אד ווד, ובמקביל – באותו זמן – את הסרט התיעודי על הקולנוע של אד ווד.
עוד אכתוב, עוד אכתוב; על הטכנולוגיה העתידנית, ומאוד על סרטו הגדול הראשון, "גלן או גלנדה" (1951), מניפסט טרנסווסטי מרשים וכנה שעשוי מהחומרים של "מופע האימים של רוקי", אבל לא מתפתה להיות פּוֹפִּי וגרוטסקי. וכמובן עוד צפוי פוסט, או לפחות הערה, על בלה ("דרקולה") לגוסי, שלרוב מכונה "האגדי". עוד אכתוב על הדברים הללו. ולו משום שלאט לאט מתבהר לי שקשה לי לצפות במשהו אחר, לפחות בזמן הקרוב. איכשהו פניו של לגוסי מרגיעים אותי; איכשהו הטקסטים של ווד נשמעים כמו התיאטרון הכי אינטרנטי שראיתי איפעם. איכשהו הסרטים הללו נראים כמו הכנה לקומיקס, לאתר, כאילו כל הבחירות השגויות בוצעו בקפדנות ובמסודר על פי רשימה; משהו סינוור אותם, את ווד ואת חבריו להפקות הללו. סינוור של אפשרות חדשה.