אחדים אוהבים שימבורסקה
17 ביוני
העמדת-הפנים שלי לצד המותחנים על שולחן הפרוזה בחנות תפשׂה, ככל הנראה, ונראיתי ממש בוחן עותק של "אחות קטנה", בשעה שהאזנתי, בעצם, לשיחה בין שני חברים, כשהגבוה פנה לשאול את היָּפֶה אם הוא אוהב שירה. היפה השיב בשלילה, והגבוה, כמו ברפלקס מיומן, אמר שהוא מוכרח לקרוא שימבורסקה. היפה, שסירב בתוקף, טען שמאז ומתמיד היה קצר לו, שירה, אך בכך רק הגביר את רצונו של הגבוה לשכנע אותו לקרוא לא רק שירה, אלא את שימבורסקה. על פניו של הגבוה ניכרה האהדה, ועוד יותר מאהדה ניכר הרצון לשתול את האהדה ולהדק עליה את האדמה, אצל היפה, שלא קרא שירה ולא קרא שימבורסקה ולא אוהב שירה משום שהיא, כמה דוחֶה, "קצרה מדי". אבל שימבורסקה, אמר ליפה, למרות זאת, כדאית לקריאה. היפה, במאמץ השתדלותי, הדף גם את הכדאיות, מה שכמעט, לרגע, גמר את הגבוה, שהתרגז לראות חיוך על פניו של היפה, שהלך והתרחב, חשב לעצמו, יותר ויותר בכל סירוב. היפה בחן את "סיפורי קלימה" ואמר בטון פשוט שמה שהוא בעצם צריך זה פשוט ספר, עבה, בפרוזה, משהו מעניין, כדי "לצלול אליו", כלשונו, שלא חייב להיות – אמר – קליל וזורם, אבל חייב להיות משהו רציני. כמו מאסטר יפאני הגבוה הרים את עיניו והביא בפסיקה-הודפת לעניין הקיצור-והעובי, "משנתו הדוחה", כפי שכבר כינה זאת בינו לבין עצמו, כינוי שהמציא בתוך רגע של שהות, משנתו הדוחה של היפה, ואמר, הגבוה, ששימברוסקה, כל-כמה שהיא דקה וקצרה, אז היא גם בדרך כלל עמוקה ככה שאי אפשר לפספס, ועכשיו – מה יש לדבר – צריך לחשוב מחדש על הכדאיות, כי פתאום היא כדאית, אתה מבין, וכל הסיפור של השורות הקצרות, הכל מתבטל, זה בכלל נהיה לא משתלם, כלומר הפספוס, והיפה שתק.
בתוך השתיקה שלהם החלה העמדת הפנים שלי להתפרק, והרגשתי איך בצד של המותחנים, איך לאט לאט הכיסוי שלי, כלומר בחינת "אחות קטנה", מתגלה כזיוף שהוא, ואיך אני צומח ועולה מתוך הרצפה כמו גזע רצוף-עיניים, כלומר משהו שרואה את הכל אבל מאוד-נראה ומאוד עווית ומאוד קשה להתעלמות, כלומר תפשתי שאני תקוע ושאיזור הציתות נחשף ונשרף ועכשיו חייבים להעתיק מקום כדי להשלים את משימת ההאזנה הזו, ולדעת, אחת ולתמיד, אם היפה יצא מובס או מביס. בניגוד לרצוני התחלתי לזוז משם, אילתרתי את הכיוון. לא רחוק מדי, כדי לשמוע, לא קרוב מדי, שלא להדבק בהם ושוב להתגלות. אבל אז הגבוה הביא אותה בנוק-אווט שגמר את הסיפור סופית: אחרי השהות, הרים את עיניו אל היפה ואמר ששימבורסקה – גם מי שלא אוהב שירה – אוהב את שימבורסקה. היפה לא זז ולא ענה ולא הביט בחזרה, ובתוך כך הגבוה נע חתוליות אל מדף השירה, וחיפש את הספר החום-צהבהב בתרגום ו', כמובן. אנו עשויים, בוודאי חשב, להכנס בעתיד לויכוח על התרגום, לכן עדיף שלתרגום של ו' תהיה עדיפות. את התרגום השני דחף לאחורי פנימה, והחביא אותו מאחורי עותק מהוה של "סיפורי קלימה", שהונח שם יום קודם, כמעשה קונדס.