הרשימה של ynet

View Comments

האתרים הגדולים ברשת, הפורטלים, רואים את הכל בעין אחת: איך לתפוש כמה שיותר אנשים, לכמה שיותר זמן, בכמה שיותר אמצעים. לכל פורטל יש את דרכי הפעולה שלו כדי לתת מענה לכל אירוע גדול, כדי לדבר כל עניין שקורה בשפת ההמונים. כך, הומצאו המבזקים, המשחקים און-ליין, השאלונים, וכך גם הומצא אחד האמצעים האיומים ביותר במירוץ החימוש הזה: רשימת ה"הכי". רשימת ה-הכי שוכללה בעיקר על ידי ynet, וכיום היא מזוהה עם האתר, ומככבת בו לפחות אחת לחודש. מדובר, בעצם, ברשימה ארוכה של פריטים, והגולש מתבקש לבחור את ה"הכי" שלו: איזה מערכון של הגשש הכי אהבת, איזה משוררים הכי אהבת, איזה דיקטטור אירופאי הכי העדפת.

הרשימה, להבדיל מכל סיקור-עיתונאי אחר, חודרת לעצמות. יוצרי הרשימה מבקשים יותר מסיקור איזה אירוע או ויותר מהנסיון לעניין בסיפורים אחרים; הם מבקשים לעצב את העניין לבאות. להפוך אותו לדבר בעולם שייזכר בדמות שהם עצמם מבקשים להעניק לו. הרשימה מבקשת לברוא כל אירוע בצלמה, כך שמעתה והלאה, ייקבע לפי רשימת-ynet (או כל רשימה אחרת) שאדם זה או אחר הוא ה-x הכי אהוד, או ה-y הכי שנוא, או ה-z הכי j.הרעיון הכללי פשוט: כל אירוע המוני חייב סוג של סדר. ערוצי התוכן יכולים, בעצם, לסקר אותו, כלומר לתת דיווחים שוטפים על האירוע, או להביא את האירוע שוב-ושוב דרך זוויות שונות, דרך ספּינים, דרך זעזועים חדשים. הרשימה, לעומת זאת, היא יצור-כלאיים שבין המענה-הספּיני ובין הכיסוי-הסיקורי.

הרשימה האחרונה של ynet, למשל, עלתה לרגל שבוע הספר, ובה מוצגים שמותיהם של למעלה ממאה משוררים ומשוררות (בהם גם כותבי פרוזה, מחזות, מתרגמים, המוצגים רק כמשוררים). הגולש מתבקש לדרג את חמשת המקומות הראשונים, כדי להנפיק, בסופו של התהליך, תוצאה לפיה יהיה חד וברור מי עומדים בחמישיה הפותחת של השירה העברית, אם אפשר לדבר על כזו.

אבל הרשימה, להבדיל מכל סיקור-עיתונאי אחר, חודרת לעצמות. יוצרי הרשימה מבקשים יותר מסיקור איזה אירוע או ויותר מהנסיון לעניין בסיפורים אחרים; הם מבקשים לעצב את העניין לבאות. להפוך אותו לדבר בעולם שייזכר בדמות שהם עצמם מבקשים להעניק לו. הרשימה מבקשת לברוא כל אירוע בצלמה, כך שמעתה והלאה, ייקבע לפי רשימת-ynet (או כל רשימה אחרת) שאדם זה או אחר הוא ה-x הכי אהוד, או ה-y הכי שנוא, או ה-z הכי j. עיתון "העיר", למשל, עשה מהדירוג האינסופי הזה את השוק הכי-גדול שלו, בצורת מדור ה"הכי-הכי", שבו מבקרים כותבי העיתון את המקום הכי אייטיז, הכי קיץ, הכי מה-שזה-לא-יהיה.

הרגל ההקצנה של הדברים נוהג לרוקן אותם מתוכן. ה"הכי" הופך כל דבר מעניין לצורה ברורה ומוגדרת, והרשימה – רשימת הדירוגים הזו – רוכבת על גל-ההכי, ומייבאת לנו את עצמנו דרך דירוגים חסרי-משמעות, מצעדי-פזמונים של כל דבר. השיטה הזו מופיעה בכל מקום, והיא מעין תפישה מעוותת של "דמוקרטיה ב-SMSים"יותר מהנסיון לשרטט את הדברים, זהו הנסיון לשרטט את מהלך הדברים. הרשימה של ynet, יותר מכל אמצעי עיתונאי אחר שעומד לרשות הפורטלים בארץ, על ערוצי התוכן שבהם, הרשימה היא נסיון היסטוריוגרפי. היא נסיון לשרטט היסטוריה פופולרית. מי-הכי, מה-הכי, איפה-הכי. הרשימה היא תוצאה ישירה של תרבות ההכי, שבה כבר אין הבדל בין דוד פוגל ליונה וולך, ונמחקו כל אמות המידה המייחדות את דליה רביקוביץ' מביאליק. לא, ביאליק – לפי הרשימה – הוא הכי-ביאליק; וכך פוגל שודרג להכי-דוד-פוגל, ויונה וולך חדלה מלהיות יונה וולך, והפכה להכי-יונה-וולך.

הרגל ההקצנה של הדברים נוהג לרוקן אותם מתוכן. ה"הכי" הופך כל דבר מעניין לצורה ברורה ומוגדרת, והרשימה – רשימת הדירוגים הזו – רוכבת על גל-ההכי, ומייבאת לנו את עצמנו דרך דירוגים חסרי-משמעות, מצעדי-פזמונים של כל דבר. השיטה הזו מופיעה בכל מקום, והיא מעין תפישה מעוותת של "דמוקרטיה ב-SMSים", שבה – הרוב קובע. ממש קובע. היא שופרה לדרגת אמנות בכוכב-נולד, ועכשיו – ברשת – כותבת את ההיסטוריה. הרוב קובע! מה בדיוק הרוב קובע? הרוב קובע שהוא רוב-קובע, שהוא הכי-רוב.

לא מזמן הודה באזני גורם בכיר בחברת פרסום שבעוד חמישים שנה, בהצטמצם מספר ניצולי השואה בארץ, חברת הפרסום בה הוא עובד תהסס פחות לקראת יציאה לקמפיין המשחק על הביטוי "יהודים החוצה". הרשימה מזכירה את היחס הזה לדברים: יחס של יעילות אינסופית, של שימוש-תכליתי. של שאיבת המשמעות והפיכה כל-דבר לרשומה. ברבות השנים, כשהשפה שלנו כבר תטבע בכל ההכי-ים הכי-הכיים, אנו עתידים, אני משער, לראות רשימות נוספות, בכל מקום, שיבקשו מאיתנו לדרג מה יותר קוּל, מה הכי-קוּל, ולציין חמישה דברים שאנחנו אוהבים בעצמנו, ואנחנו, הכי-קוליים כמו שאנחנו, לא נהסס ונסמן – טיק-טאק-טאק-טיק-טאק – חמישה פריטים, הנה, בלי בעייה, הכי-קלי-קלות, משום שאנחנו כבר רשימה, אנחנו כל הרשימות שבעולם, אנחנו הרשימה שהיא העולם, ואין לנו שום דבר שאנו עשויים לומר לגביו דבר מה. וזה הכי-נורא.

  • ניב קלדרון
    ואילו אני מציע את המונח: "חולקי דעות" ולא "חילוקי דעות". אז התגובות נעשות ע"י אנשים שמחלקים את דעתם ברבים, חולקים אותה.

    וכן- טור חודר לעצמות !
  • אלעד
    הדבר אשר פוספס ברשימה, הוא מהות המדרג. כלומר - המדרג מדרג לא בשביל למקם את הספר / המשורר / הכוכב הנולד, אלא למקם את עצמו, בבחינת אומר: אני בחרתי ב-X, שהגיע אמנם למקום הראשון - מ.ש.ל. הרוב חושב כמוני; ויש משמעות לסדר המלים כאן: הרוב חושב -=כמוני=- (ולא אני חושב כמו הרוב), שהרי אם כך, אזי אני הנני, ולדעתי יש מקום בעולם!


    נוסף על כך - זוהי הדרך הפשוטה ביותר להכיל לכאורה את השפע, לאחר מות העורך.
  • רומפל
    איני חי בעולמה של "ספריית בבל" של בורחס, שבה נאמר כבר הכל, ומכאן שדי לנו לנבור במה שקדם, להפך אני מעריך את מסעו הסיזיפי, שלא לומר טנטאלי, של כל כותב, לכתוב ולא לחדש. אלה הם חיינו.
    הבו לנו כותבים שישחזרו שישעתקו, שיביאונו אלי גיל!
  • לא.
  • Anonymous
    החלק דבר, ב-חלק! או חלקלק!
  • Anonymous
    אם כבר הפכת אותי לאנונימי ידוע ומוכר,אולי תהפוך את הדבר בתחתית התגובה ל
  • חסר-שם: מדוע הצורך (הלשוני, רומפל?) בדעות כדי לקיים חילוק-דעות מצטייר כ"צרה" בעיניך? תוכל לאמץ את גישתו הכללית של רומפל, כלומר: הבה נבטל את הדעות, וכך תיחסך הצרה!
  • רומפל: אתה בעצם לא מחדש דבר בעצמך, כשאתה מצטט ובה-בעת מעברת את אמירתו של ה-Dude, הלוא הוא ג'פרי לייבובסקי, שאמר זאת יפה כשאמר (זאת יפה):

    Well, that's just like your opinion, man


    אז אתה אומר ששום דבר שאמרתי לא מחדש. ובכן; אולי אתה צודק. אבל עצם המחשבה הזו - ששום דבר לא מחדש - היא בעצם מה שאני יוצא נגדו. ניסחת, בעצם, את הקריטריון שמאגד את פוגל ווולך בתוך משוואה, שהופך אותם לברי השוואה. שמתעלם מהיסודות השונים מהותית שבהם, והופך אותם לתחרות כלבים.
  • Anonymous
    כן, ההרואיות שלי ידועה, מוכרת בשער בת רבים. דעותיי שלי נחלקות ומחולקות לכל דורש, ואולי אתה תומר הראשון שחולק איתי דעה ולא יצוע. צרה אחת גדולה יש - בשביל חילוקי דעות צריך שיהיו דעות. עכשיו אני מחולק הדעת, נעשיתי כותר, תמורה הטלקבק. פסיק לפני ואחרי. לא נורא גם זה סוג של זכרון אנונימי.
  • רומפל
    כבר מצאנו בחז"ל: אבק לשון-הרע, אבק ריבית.
    ופירושם קמצוץ, שמץ, מעט מזעיר...
    הנה כי כן, יותר מאשר אבק טאוטולוגי, שהרי לדעתי אינך מחדש דבר. ומאידך אני מסכים עם מסקנת דבריך, אך מטעם אחר, אנו משלמים עבור העיתון והוא בתמורה "חוסך זמן" עבורנו, שהרי למי יש כוח לחטט בפצע הזה שקוראים לו שירה, למי יש זמן לסאב את ידיו בסחי, לכן רבותי העיתונים, חיסכו לנו זמן
    במתותא מכם, ואם המשורר מדורג שיופע מיד!
  • הערה פתאומית: בכל כינוי אנונימי יש משהו הירואי, בבחינת ויתור על הזכות להצביע על חלקך בפיתוח הרוחני של הרשת.
  • רומפל: "מאבק טאוטולוגי"?
    אנונימי: הרגעת המצאת את הביטוי "טוקבק" מחדש. הרי "תגובות" הוא עילג וצולע, בשעה ש"חילוקי דעות" הוא מדויק וקולע. אתה צודק לחלוטין. יש כאן חילוקי דעות. יש כאן חילוקי דעות!

    שמע. אני מאמץ במיידי ומשנה את הסקריפט.
  • Anonymous
    אכן תומר, יש כאן חילוקי דעות.
  • רומפל
    אינני מתעסק בסמנטיקה. לדידי בדבריך יש יותר מאבק טאוטולוגי.
  • אולי, רומפל, אנו חלוקים בעצם דווקא על משמעותה של המלה "צריך".
  • רומפל
    מהי כאן הקובלנה?, מהו כאן החידוש?

    הקליפה תמיד חשובה, בעולמנו הצר כנמלה, לא צריך להתאמץ כדי להגיע למחוזות הווינט, כדי להבחין בעובדה המרה, שכך הוא.
  • מעניין.
    הדירוגים האלה לא מתיימרים לקבוע מדד איכותי אבסולוטי (ומנומק, כמובן) אלא לצרף אלפי סולמות אישיים לכלל תוצאה פופוליסטית אחת, למעשה הסחורה שהם מספקים היא ה-שורה ה-תחתונה. לתכנים הנבדקים למיניהם אין משמעות מעבר להיותם, מה שמעניין הוא הצורך בשורה תחתונה, מסכמת. בסך הכל, עוד סימפטום לחוסר סבלנות והשטחת-כל. יכול להיות שהאבות הקדמונים של התופעה הזאת הם הסקרים הפוליטיים בעיתוני סופהשבוע שאיפשרו מענה מהיר יחסית לשאלה העתיקה, ראי ראי שעל הקיר.
    נדמה לי שפן נוסף של התופעה הוא הדיגיטציה של התרבות בעקבות מהפכת המיחשוב - אם הופכים את המונה ליזה לקובץ, למה לא להפוך למספר גם את הדבר הכי אישי, כמו טעם אישי? כך קל ליישר שורות, לבדוק באמצעות פרמטרים ברורים מי כמוני ומי לא.
blog comments powered by Disqus