הפנקס הפתוח

יפו (מדוע אצביע לדב חנין לראשות עירית תל-אביב)

23 באוגוסט

בחירות, דב חנין, יפו, תל אביב View Comments

מסריח בחניון ליד ככר דיזנגוף.
גם ביפו מסריח.
(גל שם-טוב, מתוך: שירי תל-אביב. הוצאת עקד, 1989)

יפו נחנקת לאט לאט, אבל זה בסדר, כי בעיר כבר מזמן התרגלנו לראות את הפרבר המאמץ-המאומץ שלנו כסוג של חפירה ארכיאולוגית אותנטית וחומוסיות סביב לה. "ליד השעון", למשל. הביטוי הזה מתייחס לנקודת המפגש המוכרת: השעון הטורקי בעליה מהטיילת לשער התל-אביבי ליפו, שאינו אלא מרכז מסחרי עני ומסריח, ובו נקודת האור – מאפיית אבולפיה שמקדמת את פני הבאים, כמו טאבון עירוני ענק לצד מגדל שעון קטן שמתקיים, כמו רוב דרום העיר, בין שתי קיצונויות: הזנחה/שיקום. בכל מקרה, חופרים.

טוב לנו שיפו מתפוררת. הכל זול. אנחנו רגילים לעבור דירה כל שנה, ועדיף לנו לקנות ספה חדשה בשוק כל שנה. נתמקח ונוריד אותו לרצפה. כולם עוברים דירות. כולם קונים ספות. הסוחרים מתעשרים בכסף קטן. אנחנו נרדמים על הספה. כולם שמחים. גם את תושבי יפו התרגלנו לראות בעניים. המדרכות ההרוסות, הביוב הזורם: אלה בדיוק הדברים ש"מייחדים" עבורינו את חומוסיית הענק הנפלאה שלנו. רובנו מכירים דרכים בודדות שמגיעות לנקודות ציון ברורות: אבו חסן, אבו כרים, או "ליד הכנאפה".

מה הפלא שהזרימו צינור ביוב ענק דרך יפו. הרי כל האיזור בבניה עכשיו, ועד להודעה חדשה, ומדובר בעניין זמני, ומי יתלונן, ולמי יש כוח, ומה כבר יעשו לנו, ונספוג את מה שיבוא. ובאמת הזרימו צינור ביוב ענק דרך יפו. הרי "מדובר בפרויקט לחידוש ושדרוג תשתיות הביוב למניעת זיהום הים. איגוד ערים דן לביוב השקיע 12 מיליון שקל בהנחת צינור המעקף, שהוא זמני ואמור להיות מוסר בתוך כשנה, עם השלמת השלב הראשון של הפרויקט", לשון לשכת הדובר בעיריית תל-אביב של רון חולדאי. וואו, 12 מיליון דולר. זה המון כסף, רון. המון המון כסף. ועוד בשביל מה: צינור. והם בוכים. אתה עשית להם טובה, בנאדם. וזה אולי ביוב, אבל זה זמני. לו אני תושב יפו, הייתי שותה את הביוב הזה כדי להביע את הערכתי למהלך המבריק. 12 מיליון דולר. זה המון כסף. זה המון המון כסף. ובאמת, הזרימו צינור ביוב ענק דרך יפו. בחיים לא תנחשו כמה זה עלה. כי כשצריך אז צריך. על יפו לא מתקמצנים.

הערת ביניים (אפשר לדלג): לשכת הדובר בעירית תל-אביב גם אחראית לפרויקט "שירה על הדרך", שבו תולים קטעי שירים נבחרים על עצים (אלה שעדיין לא נכרתו) ברחבי העיר. במיוחד בשדרות רוטשילד. כי שם הולכים ורואים את זה, ולומדים על שירה. ושירה זה חשוב בעיר. כלומר, בשדרות רוטשילד. ומה כבר יגיד בחור צעיר ומשורר שתולים את שיריו ברוטשילד? יגיד: בוא נלך לחומוס. כדאי למהר. באבו חסן סוגרים ב-12. נאכל חומוס, אז נדבר על השיר שלי, זה שתלו ברוטשילד. אתה ראית. חברו, שאת שיריו לא תלו ברוטשילד, אבל הוא מת, פשוט מת שיתלו מתישהו, וינסה להביא את שיריו לתליה שנה אחרי שנה, ישיב: עזוב אבו חסן. בוא נתקע פיצה באבולפיה. הם יסעו לאבולפיה, וכשיחזרו יספרו: היינו ביפו. תקענו אבולפיה.

במפגש בסוף השבוע עם המועמד לראשות עירית תל-אביב דב חנין שוחחנו על מערכת החינוך ביפו. לדבריו, מערכת החינוך בתל-אביב כולה היא מן הגרועות בארץ. כמו בשאר העניינים בעיר הזאת, גם בתחום החינוך נוזל המיץ של הזבל ליפו. העוני מוביל לאלימות בקרב תלמידים ומורים כאחד. האלימות גוררת חוסר-סובלנות שמביאה אמצעים משמעתיים קיצוניים. במקרים רבים, בית הספר עבור ילדי יפו אינו אלא הדרך הפחות מסוכנת לרישום פלילי בטוח. העבריינים צעירים נקרעים מתהליכים לימודיים בשל נסיבות שנכפו על חייהם ובשל התעלמות סתמית מרווחת חייהם.

תקציבי העיר נקברים בחניוני ענק, עבור אותם עוברי אורח שחולפים בעיר, צורכים בה, יוצאים ממנה ומשאירים אחריהם עשן אגזוזים טרי ומעט זבל. תושבי העיר, שמקיימים אותה מדי יום, נשארים אחריהם לנקות. חניוני ענק אינם תחליף לארוחות צהריים עבור ילדים שבאים לבית הספר בלי סנדוויץ, כי אין. הם אינם מחליפים מורים מנוסים, ובבתי ספר לפעמים נדמה שאין מורים, אלא מפקדים, בסיסי-חינוך במקום בתי-ספר. חניונים גם אינם מחליפים התקווה לחיים טובים, את האחריות שיש לראש עיר על האיזורים הנחשלים בעירו, אחריות על מיגור הייאוש מעירו ועל נטיעת תקווה בתושביו.

אנו אוהבים להזכר באחוזת בית. מוזיאון תל-אביב אפילו הקדיש לעניין תערוכה. צילומים מראשית ימי תל-אביב. הנוסטלגיה גאתה, גווים נזדקפו, בתי חזה רבים התנפחו. גם משום שהמחשבה על חלוקת שטחים בתל-אביב, היום, הוא סוג של פנטזיה רטובה (הרי אין סנטימטר פנוי בעיר), וגם משום שהוא סיפור מלא תקווה. אותם אנשים הגרילו את עירם שווה בשווה. עבורי, רון חולדאי הצליח לעקור מתל-אביב את שני הדברים האלה בדיוק. הוא עקר את התקווה ואת השוויון שאותם הייתי רוצה לראות בעיר הזאת. ערכים שמנסים להתעורר פה ושם, אך לרוב נסתמים בחניון/קניון/שכ"ד/מיסוי ובעיקר בהעדר תמיכה.

בבחירות הקרובות לראשות עירית תל-אביב אצביע לדב חנין. אקום בבוקר, אצא מהבית, ואצעד לקלפי הקרובה כדי לשנות את העיר בקול אחד בלבד. לאחר מכן אמשיך במעשי הרגילים. אולי אסע ליפו. מסריח שם ועלוב, זה נכון. אבל באותו יום אדע שעשיתי משהו אחד כדי לשנות את זה.

פרטים נוספים, חולצות וסטיקרים ב-citydov.org, הבלוג הלא-רשמי הרשמי של תומכי דב חנין. (לינק)