הפנקס הפתוח

טור ביקורת על "האח הגדול", ובו יובהר כי מקור הפורמט בישראל, ידובר על סולם הערכים של ערוץ 2, ויזרק רמז דק לגרמניה הנאצית

07 בספטמבר

ארז טל, האח הגדול, ערוץ 2, פורמט, קשת View Comments

"האח הגדול" מצליחה להיות התוכנית הכי חתרנית בטלויזיה ולו בשל דבר אחד בלבד: זהו הרגע היחידי על המסך הממלכתי של ערוץ 2 שבו אפשר לראות אנשים מעשנים, ונהנים מזה. בין הקמפיינים, החוקים, הטררם וההון הפוליטי הקל שמייצר המאבק בעישון, תופשת "האח הגדול" לא מעט מקום, ומציגה דווקא מתקפת נגד: עכשיו – מעשנים.

הפרק ששודר אמש לא היה משעמם יותר מהרגיל. שוב לא קרה כלום. ההוא אמר לזאת שככה, וההיא אמרה להוא שזה, ומישהו אמר למישהו משהו, ומישהו אחר גירד בביצים, אבל המצלמה לא קלטה את זה. אולי המצלמה כן קלטה את זה אבל הגירוד ירד בעריכה. חבל שאני לא צופה גם באינטרנט. הייתי רואה איך ההוא גירד בביצים. בשידור חי. ואז הייתי יכול לומר לכם שראיתי אותו מגרד בביצים. פספוס.

*
הרבה חושבים שהפורמט של "אח הגדול" יובא מחו"ל. לא כך. התוכנית בנויה על פורמט ישראלי מוכר: מילואים. יושבים, לא עושים כלום, יש כמה חוקים מטומטמים, שומרים בקנאות על משהו שכולם רוצים, כל אחד לעצמו. אה כן, ושונאים את הערבים. משעשעת במיוחד היתה השיחה הגזענית בין רנין, ערביה נוצריה, שנכנסה לתוכנית הזו מרצונה הטוב, ובין כמה מהמשתתפים האחרים. בכלל, יש משהו משעשע בגזענות הישראלית: לא נעים לנו ממנה. בדיוק כמו תוכניות ריאליטי: אנחנו מתים עליה, היא חלק מאיתנו, אבל אנחנו קצת מתביישים להודות בזה. אז לא מסתכלים בעינים, ואומרים משהו כמו "את ערביה, את לא כמונו" (משפט אמיתי מאת אחד, יוסי, קבלן במקצועו, המשמש כתירוץ הזמני של ערוץ 2 לתוכן יוקרתי).

רנין התפלאה לגלות שאשר (הדתי) עמד על הגבעות בפינוי גוש קטיף, שיוסי (הקבלן) מציב אותה בתחתית הסולם האנושי, ובכלל, שהוא מאמין שסולם כזה באמת קיים. אבל סוף טוב הכל טוב: רנין התעודדה מעט כשעינב (הבת של הקבלן) הציעה ללוות אותה למקלחת ולהוציא את כולם כדי שרנין תתקלח בשקט. "מי שלא יוצא אני יוציא לו את העיניים", אמרה עינב, שקוראת, אגב, ברגעים הקשים, בספר תהילים ומנענעת את הראש. משם, כנראה, הדימוי.

וכן, אתם לא לבד: יש משהו אירוני ביהודיה שמובילה ערביה (גם אם נוצריה) למקלחות. לא הייתי שם לב לזה, אלמלא הרמקול העוצמתי שמדי פעם מחריש את הווילה המפוארת בהוראות חד-משמעיות ובלתי ניתנות לערעור. כל מה שחסר שם זה איזה "אכטונג! אכטונג!" בפתח הדברים, והסצנה היתה מושלמת. במקרה של "האח הגדול", אולי אפילו משמחת.

*
פעם גיליתי שהחלון הגדול בסלון הדירה שלי משקיף ישירות לחדר המקלחת של השכנה ממול, שהיתה מתורבתת דיה, והקפידה להתקלח מדי יום. כמעט לא ראיתי כלום. כמעט. כלומר ראיתי. ידעתי שאם אתפש בוודאי אשמע צעדים במדרגות ומישהו ידפוק על הדלת. במקרה הטוב: שוטרים. במקרה הרע, החבר שלה, שגם, אגב, הקפיד להתקלח (אם כי לא מדי יום). אני הקפדתי לא להתפש.

"האח הגדול" מזכירה לי את האור באמבטיה של השכנה. אור שמשמעו "משהו קורה". משהו יומיומי, טבעי, רגיל, סתמי, אבל משהו אסור לצפיה. משהו שנגלה אלי, אבל משהו שאסור לי להביט בו. משהו שאם אביט בו, אקח סיכון. הסיכון הזה הפך את הדבר היומיומי למיוחד, את המבט – להצצה, ואת הסתמיות – לריגוש זול.

צופי "האח הגדול" אינם מציצים לחדר אמבטיה. זה עדיין אסור, לדאבוננו. הם מציצים למה שמותר להציץ בו. מוכרים להם "מותר" בעטיפה של "אסור". התוכנית לא מבטיחה לנו עניין יוצא דופן; העניין, אומרים יוצריה, הוא באינטרקציה שבין יושבי הבית. החדשות הרעות הן שאינטרקציה בין בני-אדם יש בכל מקום. מה שאין בכל מקום זה ארז טל ממושקף אה לה סמי עופר שאומר לנו "רואים את זה, זה אסור!"; ומחייך.

*
אינני מרחם על צופי "האח הגדול". עדיף שיסגרו את עצמם שעות נוספות בבית. שיתחברו למחשב, לטלוויזיה, למצלמות האבטחה. שיחיו חיים של אחרים. ממילא הם ויתרו על החיים כמו שהם, וזקוקים למערכת משומנת וממומנת כמו ערוץ 2 כדי שתספק להם מראית עין של אינטרקציה.

אותה אינטרקציה קיימת בכל מקום, בכל רגע. לטוב ולרע, אלה החיים. אין לאינטרקציה הזו פריים טיים, אין לה הפסקת פרסומות. היא פשוט בכל מקום, כל הזמן, ולא צריך שום אודישן כדי להשתתף בה. מי שמוותר עליה מוותר על הדבר היחיד שיש. מי שמוותר הופך מאדם-חי לאדם-צופה. מציץ לחדרי האמבטיה של השכנים, ובטוח: שם החיים קורים. שם יש "אינטרקציה".

*
הערה לסיום: במעמד ההדחה, ארז טל פנה למשתתפי התוכנית והסביר להם: "אתם בשידור חי בערוץ 2, תתנהגו בהתאם". מה זאת אומרת, "בהתאם"? בהתאם לסולם הערכי המשוכלל שערוץ 2 דוחף לצופיו? אם כך, כלומר, אם אני מבין נכון את המשפט הזה, כדי להיענות להוראתו של טל, המשתתפים צריכים לרצוח זה את זה, לבצע מעשים מגונים זה בזו, לתכנן את חיסול את הערביה משום שהיא ערביה, ולשלוח את ההומו לעשות זאת. לאט ובאכזריות. מעט השורדים יוכלו לספר, בשידור חי, על ההתרחשות הרצחנית. הם יתארו את הדם ואת הפחד. רפי רשף יוכל להזיל דמעה, וארז טל ירשום לעצמו עוד ניצחון טלוויזיוני מרשים.

ואם זה יקרה, אז מה? אז נבכה קצת, נדפיס קצת עיתונים עם תמונות גדולות ומרגשות מדי ונעביר ערוץ. נתנהג בהתאם.