משהו בשביל משהו
16 בדצמבר
הקובץ "משהו בשביל מישהו" של דוד אבידן יצא במהדורה רביעית, בקיבוץ המאוחד. כשנתקלתי לראשונה אבידן, בגיל 16 או 17 או מה שביניהם, מצאתי את "שירים שימושיים" בספריית בית-ספר, קראתי וכל הזמן חשבתי: באמת מותר? כלומר, מותר לכתוב ככה?
כשקראתי שוב במהדורה החדשה של "משהו בשביל מישהו" נזכרתי בתחושה הזו. על רקע כל מה שקורה פה מופיע הספר הזה, שכמו שכתב אדם ברוך השבוע – לא ירגיז אף אחד; אולי ירגיע.
ובאמת, זה הרגיע אותי קצת. נזכרתי שלמרות המאמצים לייבש את הספרות הישראלית כמו ביצה, ולהפוך אותה למוזיאון בעודה בחיים, בשעה שאסור לצעוק בה, ואסור להתלכלך בתוכה, ואסור לנסות בתוכה ומאוד קשה (לי) לסבול אותה, ומאוד קל (לי) לתעב אותה, ומאוד עצוב (לי) לראות אותה בחרבונהּ, נזכרתי בכמה דברים שהעברית עדיין מסוגלת לעשות.
ועל זה בדיוק כתבתי ב-nrg תרבות, על האופן שבו "משהו בשביל מישהו" מחזיר לנו אפשרות-לשונית חדשה, שהטרחנות הפוליטית המוגזמת – שבשל טעות נימוסית-בירוקרטית קיבלה תקציב-מטעם, והפכה, כך נראה, למה שאפשר לכנות בעצב "ספרותינו החדשה" – בחרה לטאטא החוצה, בשל מה שמצטייר בעיני, מיום ליום בצבעים עזים יותר, כבעיות-עיכול הקשורות יותר לנימוסי שולחן, מאשר לאסתטיקה, לשון ואמנות.
חומרקע לעיונוסף:
הנמר מתעורר, nrg תרבות
על אבידן, עגנון, 50 ש"ח ומגדל פעמון / דרור בורשטיין, מתחת לשולחן
חי-מת / על הסרט אבידניום 2005