הגנב העצוב
06 בפברואר
על "אנדרטה אנדרטה", מאת יון פהא ג'לל. מערבית: רון סער
את יון פהא ג'לל ראיתי לראשונה מרחוק, בשעה שהאקדמיה הרוסית העניקה לו, אז ב-1988, את פרס ברז'ז'אז'י על קובץ שיריו "אדמה חולשת", אותו כיניתי, פחות מזמן שנה לפני האירוע, ומעל גבי עיתון זה, "סחוס מילים שנלחץ בין עצמות המציאות". בספר חדש – "אנדרטה אנדרטה" – חוזר פהא ג'לל לאותו לילה באודסה, ומביט על עצמו מתוך הקהל. הספר, המוקדש ל"אויב הטוב שלי" (עמ' 3), נורה החוצה כבר בשיר הראשון, בו מתאר פהא ג'לל את עצמו כ"בליל סחבה / לבושה בליל סחבות" (עמ' 5). אותו בליל סחבה ינקה מאוחר יותר את רצפת האולם, בשורה "ונשכב על הגב / ודוחף ברגליים / לנקות לנקות / אדם יסודי" (שם).
מי שמכיר, ולו במעט, את הביוגרפיה של פהא ג'לל, נזכר בוודאי בשאלה הלפני אחרונה בראיון מ-1969, שערך העיתונאי המצרי ואיש הרוח, מועמר רשצטן, שכינס ואמר "שתי שאלות אחרונות: מהו היסודי?". פהא ג'לל שתק, ובכה. בבכי הזה, כתב רשצטן, "בחרתי לחתום את הראיון". אותו בכי מופיע, מטאפיסית, שני שירים מאוחר יותר ב"אנדרטה אנדרטה". בשיר "תפוז בקהיר" (עמ' 11), מתאר פהא ג'לל פרדס ש"אינו ישר / אינו עקום / אינו מתחיל / אינו נגמר / נקודות טעימות / מנקדות את הנוף / קוטף ונתפס / ושוב קוטף / ובוכה כמו דמעות בלי עיניים" (עמ' 12).
הקוטף, אותו "יצור איום שבא בעתי / לעורר מהומה בין דפי מחברות", אינו נזהר, אינו רוצה להזהר, הוא דווקא מבקש להתפס – להקטף כמו הפרי הגנוב – כדי שדמעותיו יונכחו במבטו של אחר, דמעותיו, אותן דמעות ללא עיניים, אינן מרוות שום כאב, משום שאין להן לא מקור ולא יעד, הן מופיעות ונופלות, והבוכה-הקוטף אינו מבקש אלא מישהו שיהיה שם, לא כדי לשמוע את הבכי, אלא רק לראות את "דמעות הצ'שייר" (עמ' 13), של הגנב העצוב.
"אנדרטה אנדרטה" מתעורר בתוך הקורא כמו אגרוף צמר-גפן, שחובט. הקורא אינו יכול שלא לשאול את עצמו, היכן עומדת האנדרטה הזו? כמו הגביע הקדוש, היא נמצאת-ואיננה. השירה הופכת לאנדרטה בלתי-נראית, לאנדרטה אחרת, שמעולם לא הוקמה, אנדרטת זיכרון ל"פועלי הקש / בזוכרם" (עמ' 32), אנדרטת אבל המזכירה כי "בבוא יום בבוא / שעה" (עמ' 35) גם אנו נבוא חשבון עם "יצר קמאי / מאוד אחר" (עמ' 49).
את הקובץ הזה פותחת וסוגרת שורה בודדה, שעומדת לבד, בדף כמעט ריק. כעת, אפשר להבין את לחץ-המחץ שלה, את הידוק-הבידוק שלה, אפשר להבין איך היא דוממת כמו סד, איך אין לה אלא אפשרות להיות פתח וסוגר, סגר וצוהר. כותב פהא ג'לל: "כך, לסגת" (עמ' 1, עמ' 52). ההוראה מפורשת: לסגת. כמו איוושת לב שנסוגה לאחור בקצף לבן מחוף שנות-חיינו, "המתקצרים והולכים / כאפונה הירוקה / בבית התמחוי" (עמ' 48).