עשרים הצילומים המצורפים ברקע צולמו והועלו לרשת באמצעות אינסטגרם, רשת חברתית קטנה לצילומים מן הדרך.
— רשימות
"האח הגדול" מצליחה להיות התוכנית הכי חתרנית בטלויזיה ולו בשל דבר אחד בלבד: זהו הרגע היחידי על המסך הממלכתי של ערוץ 2 שבו אפשר לראות אנשים מעשנים, ונהנים מזה. בין הקמפיינים, החוקים, הטררם וההון הפוליטי הקל שמייצר המאבק בעישון, תופשת "האח הגדול" לא מעט מקום, ומציגה דווקא מתקפת נגד: עכשיו – מעשנים.
הפרק ששודר אמש לא היה משעמם יותר מהרגיל. שוב לא קרה כלום. ההוא אמר לזאת שככה, וההיא אמרה להוא שזה, ומישהו אמר למישהו משהו, ומישהו אחר גירד בביצים, אבל המצלמה לא קלטה את זה. אולי המצלמה כן קלטה את זה אבל הגירוד ירד בעריכה. חבל שאני לא צופה גם באינטרנט. הייתי רואה איך ההוא גירד בביצים. בשידור חי. ואז הייתי יכול לומר לכם שראיתי אותו מגרד בביצים. פספוס.
בחודש וחצי האחרונים התכנסו 120 אמנים מרחבי העולם כדי לצייר על כל פינה אפשרית בבניין הנטוש של מועדון הכושר EveryBody ז"ל (ב"ה) בככר דיזנגוף בתל-אביב. לפרויקט הזה קוראים Reuse Project 2. הבניין היפהפה הזה עומד נטוש, מוזנח, מתפורר. ב-90 ימי הציור שפכו אמני הרחוב לא מעט צבע (כמה בקבוקי ספריי עדיין שוכבים שם בחצר, ריקים), והפכו את פנים הבניין למקום שמח. למקום הכי שמח שראיתי בזמן האחרון.
גוגל צירפה לשירות Google Maps את מפות ישראל, הכוללות, כשאר המפות בשירות, צילומי אוויר של הארץ (לינק לכתבה). מיד חיפשתי את הרחוב שלי. מצאתי. הדבר הבא שחיפשתי, משהו שהפך אצלי למעין הרגל בכל פעם שנופלת לידי מפת ישראל לוויינית באינטרנט, הוא הבסיס הצבאי ברחוב קפלן בתל-אביב, הקריה.
אמש, ברבע לחצות, התראיינתי בתכנית "שישי חם" על קבוצת sillyprojects, שער השנקל, אינטרנט לא שימושי, ואתרים מטופשים מאוד.
להאזנה,
Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.
עשיתי מנוי לעיתון הארץ. מבצע לא רע, נניח לפרטים הקטנים. הבוקר פתחתי דה-מרקר, לגמתי עוד שלוק מהקפה, הצצתי בדה-מרקר, הרגשתי צורך בעוד שלוק, שפשפתי את העיניים, שפכתי את הקפה על הראש כדי להתעורר, סטרתי לעצמי, ועדיין משהו הפריע לי בעמוד הראשון. הוא היה תלת-ממדי מדי. ונייר, ובזה אני די משוכנע, מציג את העניינים שלו בשני-ממדים.
ברור שמשהו נדפק בהדפסה. לא ברור אם הדבקת התוספות האלה נעשה ידנית או בבית הדפוס. מכל מקום, זה די מרשים.
להפתעתי, בשער מוסף "ממון" בידיעות אחרונות, קצת מתחת לשערים היציגים, המדדים והריביות, מצורף שער השנקל המצוטט על פי חמישה מטבעות: דולר אמריקאי, לירה שטרלינג, יורו, דולר קנדי וין יפני. יום חג ב-sillyprojects!
אל: הקונסול הנורבגי
שד' רוטשילד, תל-אביב
כבוד הקונסול, שלום. אכפת לך שאקרא לך השגריר?
פעם היתה לי נערה, או שמוטב לומר – לה היה אותי. היא הראתה לי את החדר שלה, לא רע; עץ נורבגי. היא בקשה שאשאר והורתה לי שב איפה שאתה רוצה, אבל כשהסתכלתי ראיתי שאין שום כסא. התיישבתי על השטיח, היה כיף, שתיתי יין. דיברנו עד שתיים בלילה ואז היא אמרה "בוא למיטה". היא אמרה שהיא עובדת בבוקר והחלה לצחוק. אמרתי לה שאני לא, ובמקלחת נרדמתי. כשהתעוררתי הייתי לבדי. הציפור עפה. אז הבערתי אש, עץ נורבגי, לא רע. המשך »
מסריח בחניון ליד ככר דיזנגוף.
גם ביפו מסריח.
(גל שם-טוב, מתוך: שירי תל-אביב. הוצאת עקד, 1989)
יפו נחנקת לאט לאט, אבל זה בסדר, כי בעיר כבר מזמן התרגלנו לראות את הפרבר המאמץ-המאומץ שלנו כסוג של חפירה ארכיאולוגית אותנטית וחומוסיות סביב לה. "ליד השעון", למשל. הביטוי הזה מתייחס לנקודת המפגש המוכרת: השעון הטורקי בעליה מהטיילת לשער התל-אביבי ליפו, שאינו אלא מרכז מסחרי עני ומסריח, ובו נקודת האור – מאפיית אבולפיה שמקדמת את פני הבאים, כמו טאבון עירוני ענק לצד מגדל שעון קטן שמתקיים, כמו רוב דרום העיר, בין שתי קיצונויות: הזנחה/שיקום. בכל מקרה, חופרים.
