עשרים הצילומים המצורפים ברקע צולמו והועלו לרשת באמצעות אינסטגרם, רשת חברתית קטנה לצילומים מן הדרך.
— אדמקוון
השוטה של דומייה מופיע בציור הזה שלוש פעמים: ראשית, כילד, פניו חולניות ואפלות, מביטות אל המבוגר-שהוא, אל אמצע-חייו, שעומד במרכז השוק, מתופף כשלראשו כובע מוזר, והוא מפנה את גבו לדמות השחורה שמסתתרת מתחת לאחד הדוכנים הפחות-עמוסים, קרוב לאדמה, שם תיקבר, בוודאי, בקרוב, ובעצב. אפשר, אם כן, לכנות את הציור בכותרת מתאימה יותר: "מהלך הזמן". ובעצם – לא. "השוטה" נראה פתאום כל כך מתאים ומדוייק (דימוי: אונורה דומייה, הליצן המתופף)
:: אנו חוששים מהרגע החולף, מנסים להדחיק, לסמם אותו בבידור זול ויקר, בעצב מעושֶה ומסוּגנן, ברגשות ברי-שליטה. הבידור – ובכך הכוונה גם לאמצעים מעציבים – הפך לעיקר החיים. אנו השוטים, מגשימים את הבידור בצרכנות אובססיבית, טיול אתגרי אובססיבי, אכילה אובססיבית שלא לצורך קיום, גלישה אובססיבית – ובתוך זו, בתוצר הבידורי שנברא מתוך הרשת באורח מובהק: הפורוורדים (:forwards ,FW:, Fwd).
:: אנו מתבקשים לצחוק ו/או לבכות, ובעצם – להעביר את הזמן ברגש מכוון, בר-שליטה. הפורוורד נועד לזה: לאלחש את הגסיסה.
:: הפורוורדים הם כביכול ליצני החצר של הרשת. הם מופיעים בתיבות הדואר שלנו משום מקום ומבקשים לשחק לפנינו כילדים, להרביץ אותה במופע, לשעשע. הם מראים לפנינו גמדים וליצנים, שוטים אחרים שאנו נהנים לצחוק לסכלותם, לשכוח את סכלותנו שלנו, לשרוף את הזמן על טיפוח המחשבה שכל זה באמת כדאי ואינו בר-חלוף.
אך מקורם של ליצני החצר הוא אחר. ליצן החצר הגיע, משערים, מתרבויות שבטיות עתיקות, והתגלגל אל ימי הביניים כדמותו של היועץ החשוב-יותר בממלכה, שמשחק לפני המלך את התפוררות ממלכתו שלו ואת ההכרעות החשובות יותר, על דרך ההלצה והחידוד.
:: אפשר, למשל, לבחון את מקרה גרי אפשטיין. ג"א הוא תולעת-בלוגים שנצפה לרוב באתר רשימות, בו הוא משאיר עשרות תגובות עוקצניות, לפעמים מבדחות, אך לרוב פוגעניות. במהלך התכתבות קצרה (מאוד) עמו גילה ג"א כי מה שעומד מאחורי התנהגותו המקוונת, שעשויה להתפש בקלות כ"טרולית", הוא הרצון העז לפוצץ את האגו המנופח של כותבי הבלוגים ב"רשימות", כלשונו. אם אנסה לנסח את דבריו של ג"א מחדש, אפשר לומר שהרציונל הזיהומי שלו אינו אלא משימה אסתטית.
{אדמקוון :: למאמר המלא}
פיו אינו קורא, אלא שמוט ברפיון ופניו העייפות מובלות בתוך קהל המתקוממים-לכאורה, שאינם אלא צועדים בסך. עיניו, כפי שכותב אבידן, "עצומות למחצה, מנחשות, לפי תנועת הכוכבים אם הלחישות רומזות כי זה יומו האחרון". זו לא התקוממות ולא התעוררות, אלא הירדמות ונפילה ושינה. (דימוי: ההתקוממות, אונורה דומיה)
:: באחד הרגעים החזקים ב"פרנהייט 9/11" של מייקל מור אנו נמשכים על פני תצלוממושך של תושבי מנהטן, רגע אחרי פגיעת המטוסים במגדלי מרכז הסחר העולמי. הם מניחים את פניהם בכפות ידיהם, תופשים ברקות, מצמידים עפעפיים ופוקחים. אנו רואים אותם רואים. אנו רואים אותם רואים אותם.
:: באחד הרגעים הנוראים של הצילום הזה, אנו רואים זוג, אישה וגבר, מצמידים ראשים. עיניהם עצומות ולכאורה אינם זזים, אך הם שוקעים באיטיות ובצער. הרגע הזה הוא גרעין ההתרחשות. זוהי הנפילה האיטית אלתוך השינה הגדולה של אמריקה.
:: אם החברה הלאומית, כפי כותבים תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, "היא פרודיה על החברה האנושית", אפשר לומר בפרפרזה שצרכנות היא פרודיה על שינה.
:: דיסטרבינג אוקשנס ("מכירות מטרידות") הוא כדור ההתעוררות לכל זה. מדובר בקטלוג האחד שעומד, בעצם, בהיפוך גמור לכל האמור לעיל. הקטלוג הזה מלא בפרטים שאנחנו – חדמשמעית – לא רוצים.
:: מדובר, בעצם, בקטלוג אימים שבו מוצגים כל החפצים שאי פעם קיבלתם ואינכם רוצים. קופסות השימורים מגוכחות שמכילות אוויר (למקרה חירום), תיק עור דמוי אשכי שור, בובות זוועתיות, צעצועי שולחן מצועצעים-מדי, צואת שדים, בובות איומות של סופרמן, חרסינות, קרמיקות, פורמייקות, שמטעס, משחקי-אוכל, שלדים, תיקים, ארנקים – הרשימה ארוכה.
:: בקטלוג הזה איננו מביטים על דבר מה יפה, אך אנו נזכרים יפה מהו. אנו מביטים על העדרו של היפה, על המכוער כשלעצמו.
{מתוך אדמקוון :: למאמר המלא}
בקומיקס "איש החול" (Sandman) אנו מתוודעים לדמותו של הדוקטור החולה, שחצה את הגבול והגיע קרוב-קרוב ללבו של נסיך החלומות, וכעת, משנשללה ממנו היכולת לחלום ברמות נמוכות יותר, באורח מבוקר יותר, הוא ניטרף, גופו מעוות ובשרו דליל. אנו אף שומעים אותו צועק: הם לקחו לי את החלומות!
{::} אנו חשים בזמן המקוון, נוכחים בתוכו והוא מתחולל בתוכנו ואל תוכנו. הזמן הזה מנתב אותנו למקומות אחרים, פחות פיסיים, פחות מוכרים, הוא אוצר בתוכו צורות שונות של מידע.
{::} אפשר לתאר את הזמן המקוון, את ההווה-המתרכב, בביטוי זמן+(זמן+1). הזמן המקוון נמצא במתח מתמיד בין הזמן כמו שהוא, לבין התקדמותו שלו בתוכו, בין ההווה לבין התרכבותו. ביטוי נאמן למתח זה, הוא מושג הבטא.
{::} העבר המקוון מתכנס אל תוך ההווה, שוקע בו וזורח מחדש, מה שהופך את ההווה לזמן היחידי שקיים בקיוון. זהו אינו אותו הווה שאנו חווים ומכירים מחוץ לרשת, אלא הווה-מתרכב, כלומר הוויה המתמידה בהתממשותה שלה, ובה בעת מפקחת על התהליך.
האם אני כבר
כבר פוחד או עדין פוחד, כבר
פוחד או עדין כבר
פוחד?
(דוד אבידן)
{::} המושג האבידני "עדיין כבר" מבטא היטב את ההווה המתרכב. הזמן המקוון הוא תמיד עדיין-כבר.
{מתוך אדמקוון :: חיים ברשת :: נענע}
הקונצרט. טיציאן (1510)
:: בערב כתיבת הטור הזה, מצאתי את עצמי בחושך, בבית בלי נרות, עם לפטופ לא-חדש שנורית הסוללה הכתומה שלו הבהבה באיום כמו מגדלור שמתריע על קריסתו שלו. הפסקת החשמל המוזרה הזו (שבאורח מוזר פגעה בבניינים ספורים בלבד) הפילה את קירותיו הדקים של הקיוון. חסדי הסוללה הלפטופית ותחושת הניתוק לא איפשרו לכתוב על ענייני-רשת, ובמהלך הערב תפשתי את עצמי יושב בחדר מואפל, עם רגעיו האחרונים של מחשב נייד, במירוץ חצי-מודע נגד הזמן ומשחק סוליטר, בנסיון לסיים לפחות משחק אחד. במהלך המשחק השני המסך השחיר והשתררה דממה.
:: הקונצרט נגמר, אך הצ'מבלו ממשיך לנגן. שני הנגנים עומדים נבוכים, הרי הקונצרט נגמר, נגמר אומרים לך, פיניטו, צריך לדעת איך להרעיש, זה נכון, אבל חשוב לדעת גם מתי. הצ'לן מניח יד על כתפו של נגן הצ'מבלו, רמז לאקורד האחרון שכבר נוגן וכבר הודהד וכבר התעמעם והתפוגג נעלם, אז בוא נגמור עם זה עכשיו – - – עיניו של נגן הצ'מבלו קרועות לאחור, מסרב להכיר לבשורות על קץ המוסיקה. להבדיל ממלאך ההיסטוריה, הרוח לא הסתבכה באצבעותיו, אלא הוא זה שמבקש לסבכהּ, כשסביבו מישור מוצק, לא גל חורבות סתור, הוא בחדר דומם ועדין, החושך והשקט מבקשים לקנות שלטון, אך הוא מבקש להפריע בתנועות אצבעותיו על המקלדת, במכות קצובות על מיתרים.
{מתוך אדמקוון :: חיים ברשת :: נענע}
מגעינו עם דוס מתחיל במלה. אנו אומרים: dir, ויהי dir. ויהי format ויהי prompt, יום אחד.
{::} ווינדוס מעמתת אותנו עם מושגים חדשים: המחשב שלי, המסמכים שלי, המוסיקה והתמונות שלי; אנו יוצקים לתוך התיקיות האלה תכנים רוחניים משלנו. אנו יוצקים לתוכן את מה שאנחנו: מכתבים, תמונות, שירים וסיפורים, מחברות ופתקים. המחשב הופך להיות ארכיון ובוזמנית גנזך.
{::} הדוס, לא בלבד שייצא מהאופנה, אלא שהיחס הכללי אליו כיום נע בין נוסטלגיה-סנטימנטאלית לבוז-טכנולוגי. אנו פותחים את חלון הדוס השחור על רקע המבריק של ווינדוס.
{::} חלון הדוס השחור מזכיר לרובינו נייר עיתון ישן, שנושא בשׂורות רגילות, כלומר חדשות שאין בהן דבר יוצא דופן, חדשות יומיות המופיעות לצד מודעות מאת בעלי מלאכה שעסקיהם נסגרו מזמן, ומלאכתם כבר חלפה מן העולם. ובכל זאת, ואולי משום כך, אנו מוצאים בזה איזה חן.
{מתוך אדמקוון :: חיים ברשת :: נענע}
עד כמה עתיק המשחק הזה, שחלקיו בנויים ממקל קטן שבקצהו מורכב חישוק, ומבקבוקון המכיל מי-סבון. הילד אוחז באצבעותיו במקל וטובל במי הסבון, מרים את החישוק לגובה עיניו ונושף דרכו. מים וסבון מתנפחים לבועה שעולה ומרחפת בחלל, ולאחר רגעים ספורים – מתפקעת [דימוי: בועת הסבון | שרדן, 1739]
את גּוּגל מצאתי לראשונה בכתבה בעיתון הארץ, או אולי בעיתון אחר, או אולי במקום אחר שכלל איננו עיתון. שיננתי את הכתובת הפשוטה, google.com, התחברתי לרשת ונכנסתי לאתר. היום כבר אפשר להשתעשע במחשבה הזו, השייכת לעידן אחר, שלפני מנוע החיפוש הזה: איך מצאתי את גוגל.
o
הדבר השני שזיעזע את הרגלי החיפוש היאהו!-אלטה-ויסטים שלי היה דווקא הלוגו של מנוע החיפוש, או אולי העדר הפרסומות סביבו; אך הדבר הראשון שתפש אותי בשעריו הלבנים של האורקל המקוון, הייתה השורה הריקה.
o
הרעיון, מוכרחים להודות, מהמם. גוגל כסיפון ספינת-שיוט מתוחכמת הממריאה בַּקיוון אל רשת עצבים מסועפת שמתחילה בנקודה א' ומסתיימת בנקודה x. המרַאה הכרוכה, מצידנו, בהנפקה שרירותית של מלת חיפוש. אך פה בדיוק טמונה האשלייה הגדולה של גוגל על משוטטיו. בשורה הריקה.
{מתוך אדמקוון :: חיים ברשת :: נענע}
א:/> עם המעבר לעולמקוון מאבד מושג הפרטיות את משמעותו. רוב הגולשים ברשת משוטטים ומחזיקים את מושג הפרטיות הישן והבלתי רלבנטי קרוב ללב. דבר זה מוליד ומעצים את תחושת הפחד הקופצ/ת כמו פופ-אפ-מוחי נוכח כל שורה ריקה, המבקשת, מדי פעם, את כתובת האימייל שלנו, "שלא תועבר לצד שלישי", או את מספר כרטיס האשראי, שלנו, "לצרכי מחקר סטטיסטי, תודה".
ב:/> בבואנו לרשת עלינו להפרד ממושג הפרטיות המוכר/ת לנו, ולהסגיר את המידע על אודותינו. לאט תתברר לנו פעולה זו כסוג של הרכבה יותר מאשר פעולת מסירה. "הסגרת" המידע על אודותינו, תאפשר לנו לומר ברשת: אנו אנו. זה יהיה, כמובן, שקר; אך שקר מסוּגנן.
ג:/> "נצטרך כולנו לעבור מהפכה במחשבה", כותבת ד' רוטשילד; מה טיבה של מהפכה זו? לא בלבד המחשב חדל מלהיות מיקדש-זהות, אלא שהנוכחות המקוונת נוטלת כל זכר לפרטיות זו. מרגע התקוונותנו אנו נהפכים לחלקי תבנית מתפשטת; אנו חיילי המשחק בהתפשטות הזו. ניתנת לנו האפשרות להיגאל, ועלינו או לזנוח אותה. לא נוכל להשיג את עצמנו לעצמנו, רק להפוך את עצמנו מפִּיוֹנים מיטלטלים לחלק ממערכת החוקים הבלתי הברורה של המשחק.
{מתוך אדמקוון :: חיים ברשת :: נענע}
מכל הפרטים החסרים בפניהם של האנשים הקטנים, בולטים בהיעדרם אזניים ופה, המשמשים, כידוע לנו, תפקיד מרכזי בשיחה. גם תחליפיהם העכשוויים – עיניים ואצבעות – הושמטו. האצבעות אף קוצצו לחלוטין [לוגו המסנג'ר מבית מיקרוסופט]
על פניו, תפקידו של המסנג'ר הוא העברת מידע ממקום א' למקום ב'. אולם מעמדן של תוכנות השיחה התפתח, ולאט לאט הפך למה שאנו עדים לו כיום: מכשיר-פטפוט. העברת המידע הפכה עם הזמן להעברת הזמן.
o
סביבת השיחה הייחודית שנוצרת בתחומי המסנג'ר שונה במהותה מהשיחה הרגילה, מאימייל או מהצ'ט ההמוני. התוכנה מדובבת את משתמשיה אל דיבור יחידי, המשוגר לעבר נמען יחידי, ולפעמים לעבר סתם חלל ריק, אך גם במקרה זה – מדובר בחלל ריק מסויים.
o
מסנג'ר אינו מאפשר שום שיחה, שום דיאלוג, אלא רק מראית-עין של אלה. רוב ה"שיחות" שאנו עדים להן – לרבות אלה שאנו "משוחחים" בעצמנו – אינן אלא תקריות-מילוליות הנוצרות בפגישתם המקוונת של שני מונולוגים המבקשים להתערב זה בזה, ולצור מחול חדש בכסות פטפוטית.
{מתוך אדמקוון :: חיים ברשת :: נענע}
סכין ראשונה היא סכין של מעלה. סכין שניה היא סכין של מטה. סכין שלישית היא של אמצע, כלומר שנמצאת באמצע בין הסכינים, ובכל צד של להבהּ אנו רואים את הגרון. ויש סכין רביעית. מוות בשיסוף-עצמי. אני הורג אותי כי אותי לא אוהב את אני [תצלום: יורם קופרמינץ]
וירוסים, טרוג'אנים, תולעים, קודים-זדוניים: מסדר מלאכי החבלה של רקיע-הרשת, של שמיימקוונים שמבקשים לרדת עלינו, אך אנחנו דוחקים בהם מתוך אימה אנושית-מדי, ומבקשים עוד רגע, עוד רגע אחד של רעש, רגע אחד של המולה; תנו לשקל נוסף לעבור מכאן – לכאן, רק עוד שקל אחד, תנו עוד תנודה של מחוג בזמן הביניים, עוד הרף של ארעיות, עוד טעימה מבר-החלוף.
o
אך אותם מלאכי חבלה בעולמקוון אינם יודעים אלא את שפת-ההרס, ולמרבה האסון, הם מבקשים לדבר אל מוחותינו המדממים השמדה. איננו מסוגלים להם, לקטנים, המבקשים לשדר לנו את דבר סופינו, לגלות לנו את דרך היציאה מהיער הזה, שכל הדברים עשויים ממנו, שאין לו קץ ואין לו סוף.
o
בפטפוטיהם נוכל לראות עדות לקיומה של רשת אחרת, שונה מזו. הם לוקחים אותנו עד לשערי הגבול נורטון ומק'אפי, ועד לתחנות המעבר באדאוור וספיי-בוט, ומבקשים שניתדפק על החומות מן הצד שלנו, נפרוץ קדימה, נאחד ממלכות; בקולם המשמידני הם שרים לנו שירי פיוס בלתי הפיכים.
{מתוך אדמקוון :: חיים ברשת :: נענע}
