עשרים הצילומים המצורפים ברקע צולמו והועלו לרשת באמצעות אינסטגרם, רשת חברתית קטנה לצילומים מן הדרך.

ארכיון
— אדמקוון

החשיבות הבדויה של הדיבורחוזר דומה לאותו דבר שהופך את הקרטון שמחזיק האמן של בקמן בידיו – לסוס, סוס אמיתי; יחד עם זאת, היא דומה לאותו דבר שהופך את גבב החומרים שאסף בקמן במקום אחד לאמן ולאשתו. לפחות בעינינו [דימוי: קרנבל: אמן ואשתו | מקס בקמן, 1925]

במהלך שוטטות-רשת חצי-אוטומטית, אגב קריאה של טקסט לא מסויים, הובלתי והוּבלתי לאתר חדשות ובו אחת מאותן הידיעות המרגיזות. בלי היסוס גללתי את מתחם הקריאה אל מתחם התגובה, וכפתור ההוספה כבר לחוץ, וכבר עיצומה של מלאכת ניסוח בסגנון מחושב מאוד ובדוי מאוד תחת שם שקרי מאוד, כמובן.

o

[זהו] קרנבל של קולות. כלומר אנו, משתתפיו, עוטים את דמויותנו הטקסטואליות, מתחפשים דרכן, מתגחכים, מצטופפים לכדי רעש כללי וחזק. קרנבל אלים, אבל קרנבל. כולנו מונעים בידי אחריות ובצע; כולנו סבורים כי הערת הטקסט הבאה באמת תשנה. כאילו יש לה חשיבות.

o

בזמנים עתיקים, כותב אומברטו אקו, הוגבל הקרנבל בזמן. בזמננו, מוגבלת ההתקרנבלות במרחב, כלומר נתחמת ברחובות ובאתרים מסויימים (רחוב שינקין, למשל, או קניונים). הקרנבל המקוון, עם זאת, אינו נתחם. להפך. הוא נטמע.

{מתוך אדמקוון :: חיים ברשת :: נענע}

אם נפנה תשומת לב קרובה ואיטית אל מבעם של פושטי-היד החולים-הבריאים, נבחין בנימה העולה מתוכם כמו חוט חלש וארוך שמתפורר על שפתיים יבשות, שאינן מבקשות אלא רחמו רחמו כי צריכים אנו לרחמים [דימוי: הקבצנים | ברויגל]

למרות חזותו המבריקה, קשה לו, למנגנון הפירסום, להסתיר את קבצניותו. אמנם, לא מדובר בקבצן-רחוב, הבאנר אינו לבוש בלואים, וקשה לדמיין איזה פופ-אפ שכולו הבטחה-של-אושר דוחף עגלת-סופר מלאה בניילונים עמוסים; ובכל זאת – קבצנים הם, שנשלפים מארגז הכלים, כפטיש וצבת במלאכת עיצוב מחדש של הגולש למטבע עובר לסוחר.

o

הביטו סביבכם: בדף הזה ממש. לו היה המקום הזה כיכר אמיתית בעולם, היו תולים באוויר נכאים ובכי וצער: מכל העברים סוגרים עלינו קבצנים, ולהבדיל מהקבצנים-הנכים העלובים של ברויגל, שלנו אינם דוחים כלל וכלל, אלא שריריים-מאוד, לבושים בחליפות.

o

אנו באים אל הפרסומת, והיא מבקשת רחמים. כנגד מה? כנגד מי? לא, אינה מנסה להציל את עצמה, אלא לעשות את הדבר היחידי שביכולתה לעשות – לתווך [...] את רחמינו אל הצד השני, אל שולחיה.

 

{מתוך אדמקוון :: חיים ברשת :: נענע}

 

בדיוקנו, מצביע הצעיר על עיר בוערת, וכמו לוחש-רומז: מה שאתם מחפשים לא נמצא כאן, אלא שם – - העיר, הוא אומר, תראו, היא בוערת [דימוי: דיוקן איש צעיר | אלורי אלסנדרו]

דיוקן: לעמוד מול צייר, מול צלם, מול פוטורצח, לעמוד או לשבת וידינו, שלעיתים הן ריקות, מחזיקות בפרחים או בחפץ אחר – - הבזק אורלבן – - נקודות מרצדות – - התאוששות, תמונה – - צייר מושך מברשת על בד על נייר על לוח עץ מושך מברשת לאורך קו לחי, אוזן, עין, טובל בצנצנת, סוחט שערות צבע בדופן קערת מים – - העתק של אדם על הבד. העתק של אדם על נייר.

o

דיוקנאות nrg הם אולי המקרה המיוחד והמעניין ביותר שהמציאה עד כה הרשת הישראלית. לכאורה הם שונים זה מזה, כלומר בכל אחד מצולם אדם אחר, זה ברור, ובכלזאת – הדיוקנאות חולקים מבע כללי משותף. כאילו התבקשו המצולמים להביט אל פניו של אדם שלישי, שניצב מאחורי המצלמה, ולחקות אותו, וברגע החיקוי – הבזיק בחדר אור, והטביע פנים חדשות.

o

כך, למעשה, אנו מקבלים עשרות חיקויים של אותה דמות, מעין עשרות זוויות ואופני-מבט על אותו אבטיפוס נעלם, הוא ה-"nrg הטהור" או nrg-הראשון, מקור לכל הדיוקנאות.

 

{מתוך אדמקוון :: חיים ברשת :: נענע}

פרט מתוך: אנדרטה ניידת למלחמה. אד קינהולץ (1968) 

החיילים תוקעים דגל ברזל. אנדרטה בתוך אנדרטה בתוך אנדרטה ::: פרט מתוך: אנדרטה ניידת למלחמה, עבודתו של אד קינהולץ (1968)

זה אדם גדול, זה מת,
את החשוב מכל הוא כבר עבר,
כל מה שמטיל צל על חיינו –
הוא כבר חופשי ממנו, קל ומאושר,
הוגה-דיעות דגול, פתר את החידה
יודע משהו שגם שלמה המלך
בחייו עוד לא ידע.

בבואנו לאנדרטה המקוונת "יזכור", 21 אלף חללים ויותר משחקים את המוות לפנינו, ומשווים לו חזות של דבר נעלה. הנה הם. הם! שמהלך חייהם פרוש, תמונתם קבועה בצד, ותאריך מותם נועל את תאריך חייהם. אנו מביטים בהם וחושבים: הרי אלה הם שעשו דבר מה בעולם, שמשכו באחת הידיות הגדולות והנעלמות, הניעו בסנטימטר את כדור-הלכת, ומתו.

[...]

החיילים באנדרטה של קינהולץ קובעים דגל ברזל בשולחן בית הקפה. כך מבקש "יזכור", בשם מתי הממלכה, לקבוע כלונס זיכרון עמוק במרכז חיינו. אך העבודה הזו מדגימה באורח עמוק יותר את המתרחש: החיילים הם רק תת-אנדרטה בתוך האנדרטה הגדולה, וככאלה – הם מבקשים להקים אנדרטה משלהם. הרצון לזיכרון בתוך הרצון לזיכרון בתוך הרצון לזיכרון. דגל הברזל שתוקע "יזכור" בהוויתנו הופך אותנו לאנדרטה ניידת חדשה, תת-יחידה עצמאית של זיכרון, שעד כה הילכה בעולם. מעתה – מהלכת-זוכרת-ומזכירה.

{מתוך אדמקוון :: חיים ברשת :: נענע}

(העמוד בתיקון)

פרא אנג'ליקו, 1447

הלכתי והלכתי
ולאן שלא הגעתי
לא באתי

(דני ליטני)

בציור של פרא אנג'ליקו, למשל, כורע סנט לורנס, ומקבל על עצמו שק מאוצר הכנסיה. מסביב, חולי הרוח המפוכחים שקועים באירוע אחר; משהו מתרחש מאחורי הדלת החסומה. החיילים שבקדמת התמונה מבקשים להפיל אותה, בעוד שאנשי הכנסייה, בירכתיים, מתבוננים בהתרחשות הנסתרת. אחד אף מהסה בידו את הרעש, ומנסה להסב את תשומת הלב לאירוע שמאחורי הכיסוי, לדבר שמתרחש בלי צבע וקול מאחורי הקיר האטום.
…………………………………..
שגיאת 404: לעולם לא באים אל העמוד הזה, תמיד "נופלים" אליו או "מקבלים" אותו. ההתרחקות ממנו – מחוסר הכל שבו – אינה אלא דבר טבעי ביחס להרגל השימושי הרווח. 
………………………………….. 
מבלי להכנס למבנה הטכני של עמוד 404, המידע שלו אינו "יושב" על שרתי הרשת. הוא נמצא במקום כלשהו בין הדפדפן לבין הרשת. במקום אי-המציאה, של הכשלון. עמוד 404 הוא אנדרטה לכשל. הוא אינו מבקש לזכור את הכשל, אלא להודיע על קיומו.
…………………………………..
אל לנו לתפוש את 404 כ"עמוד חלופי" או כ"ממלא מקום" לדבר שאליו קיווינו להגיע. לא; זהו עמוד אחר לחלוטין, שבפה צוחק באורח פארודי זועק את המלים "העמוד אינו יכול להופיע". כמו אותה בדיחה על אדם שנכנס לרופא, מניע את זרת ימין ובוכה: דוקטור, אני לא יכול לעשות ככה.

{מתוך אדמקוון :: חיים ברשת :: נענע}

פרט מתוך: "מנוחה בדרך למצרים", קאראוואג'יו (1596-7)

אל תניח לשום מחשבה לחלוף באלמוניות, ונהל את פנקס הרשימות שלך באותה קפדנות שבה מנהלים השלטונות את רישום הזרים. —ולטר בנימין (מגרמנית: דוד זינגר)
 
בלוג הוא הצגת תיאטרון מתמשכת, בה נאמר מונולוג בלתי נגמר, "מונובלוג", שאינו נכתב ואינו נאמר אלא לאוזני הכותב עצמו. כן, אנו חשים את הבלוגוספירה, בוחרים לעצמנו חברים, מתחברים לטבעות ולקבוצות דיון, ומדמיינים סוג של קהילה אך בסופו אך של דבר, בבואנו לעסוק בבלוגים אנו עוסקים בראש ובראשונה בכתיבה – ובסופו של דבר, הכתיבה היא בסיס האם ממנו יוצא הבלוגר ואליו הוא חוזר בודד.
 
נוכל לתפוש את הבלוג ככלוב ענקי של ציפורימדברות. בכל פעם שאנו ניגשים אל הכלוב הזה, איננו מכניסים כולאים ציפור חדשה בתוכו, אלא מוציאים מתוכו את היפה או המכוערת ביותר (תלוי באמת המידה), ולוחשים באוזנה מלים אחדות, על אודות דבר מה שולי ומגוחך שבאותו הרגע נדמה כשווה זכרון, מעין רעיון-מטמוני, מסוג זה שצץ וחולף בראשינו מאות פעמים ביום, וכל שאנו מבקשים באותו רגע הוא קופסת זכרון קטנה, להכיל אותם.
 
אנו כורכים את כפות ידינו סביב גופהּ, מניפים כלפי מעלה ומפשקים אצבעות בתנועה של שחרור, והיא עפה. מרגע שיצאה ציפור-הבשורה למרחב הרשת, היא תפיץ את השמועה על אודות אחד, בן-אדם, שרגע לפני שהעניק לה חירות, לחש באוזנה את דבר בדידותו.
 
קאראוואג'יו היטיב לתאר זאת: מיד לאחר הנסיקה נגלה שטעינו לחשוב. אותה הציפור הכחולה או הצהובה לא הייתה אלא ילד-מלאך, ועם משק כנפים מתרחקות נשמע, בוודאי, לחן עומם של כינור מושהה לרגעים ספורים באוויר, ואנו ניוותר עומדים או כורעים, מביטים אל הילד העף בעיני בהמה עגולות, חכמות וטיפשות.

 

{מתוך אדמקוון :: חיים ברשת :: נענע}

(העמוד בתיקון)

רוב האנשים נוטים לחשוב שהרשת מקנה לנו סוג של חופש בחירה, שהרי אנו הבוחרים לאן ברשת ומתי, כמה זמן ואם בכלל, מה יורד ומה נשאר ואם נרצה – מה עולה ולמה. אנחנו יכולים לחסום פרסומות או לאפשר אותן. לנו החופש לבחור איזה בלוגים לקרוא, כמה תגובות להשאיר, החופש לומר שדבר מה אינו מעניין או שדבר מה אחר – הוא דווקא כן מעניין, ולשמור אותו לדיסק או להשאיר אותו ברשת, ולשלוח (או לא לשלוח) לינק לרשימת תפוצה רחבה או מצומצמת. הרשת היא נתונה לפנינו כמו מערכת כלי עבודה אינסופית, ולכאורה, אנו המפעילים אותה, והיא המופעלת. מתפשטת התחושה הכללית של כוח: העולם בקצהאצבע, קצות עשר אצבעות.

 

{מתוך אדמקוון :: חיים ברשת :: נענע}

Fork me on GitHub