עשרים הצילומים המצורפים ברקע צולמו והועלו לרשת באמצעות אינסטגרם, רשת חברתית קטנה לצילומים מן הדרך.

בפורום הרעיונות באתר WordPress.org (לינק), כתב/ה היוזר רולטק טקסט קצר, כמעט שירי, המציג דעה נחרצת על האופן שבו דברים צריכים לקרות. הכותרת שלי. נא להתנהג בהתאם:

שיר
אני לא חזקה באנגלית , אבל יש לי רעיון.
לדעתי, צריך להיות סטנדרט טוב יותר לסגנון העיצוב.
איך זה יראה אני לא יודעת, אני לא כל כך יצירתית.
אבל זה צריך להיראות פשוט ומודרני.

לינק.

במהלך מסיבת העיתונאים בה חשף המעצב נוויל ברודי את עיצוב אתר נענע10, התייחס ברודי להערה של שיכור (באמת) מן הקהל שטען שגם קופסאות התוכן וגם הפרסומות בנענע10 החדשה, מונחות זו לצדה של זו בריבועים המשווים להן תחושה כמעט זהה, ושצריך לחשוב מה זה עושה לפרסום וחשוב מזה, מה זה עושה לתוכן באתר, כל טשטוש ההבדלים הזה. הוא היה קצת שיכור, אבל זו נקודה מעניינת. ברודי השיב ובמהלך דבריו קבע חוק בומבסטי: אידאולוגיה של אמן עיצוב שמאמין ש-"Content is Content is Content". לשון ברודי (45:25).

המשך »

1.
ליד חנות האוזן השלישית בקינג ג'ורג' הודבק הפוסטר הזה. מלה ירוקה: קרא. לקרוא. קרא. עיניים ירוקות. הפעולה, האיבר, החוש. האם צריך לקרוא את הפוסטר הזה? האם צריך להביט בתמונה? מדוע היא מפוחדת? האם מה שהיא קוראת מפחיד אותה?

2.
אחד היתרונות שרון חולדאי השית על העיר הם הספסלים החד-מושביים, חלקם באיזורים אטרקטיביים לצד כביש, שם יכולים תושבי העיר להתרווח אל עשן האגזוזים ולשוחח זה עם זה, במרחק בטיחות ברור. אבל יש יתרון גדול יותר לחד-מושביים: ההומלסים לא יכולים לישון עליהם, כך שהם הופכים גם למיטה-לסים. אבל זה רק הגיוני, למה שהומלס ישן? בית אין לו, אז בשביל מה הוא צריך מיטה? על כל פנים, חבורה של חוליגאנים שככל הנראה חולקים על משנתו העירונית-דומסטית של חולדאי, ריססו ברחבי העיר, בפונט עיריה, את זה:

3.
הרבה זמן לא הלכתי לערבי שירה, השקות ספרים וכו'. אמש הייתי בערב ההשקה לספר "ימים סמויים" מאת אלכס בן-ארי. נאמרו שם כמה דברים מעניינים, הדבר הראשון והאחרון שתפש אותי (ואני אותו) היתה התפאורה שעיצבה אילנה זיידמן, שעיצבה גם את כריכת הספר. שני הדגים האלה, הדגים ששוחים בימיו הסמויים של אלכס, מצאו את דרכם, באישור ובעידוד אהובת המשורר, אל קיר הסלון שלי.

מתוך רגע אחרי סוף הערב:
אני: פשוט להוריד אותם מהקיר?
אהובת המשורר: כן, כן. קח אותם.
אני: יחשבו שאני פורע חוק.
אהובת המשורר: זה יעזור לתדמית הציבורית שלך.

דה-מרקר, השבוע

דה-מרקר, השבוע

כתוב פה במפורש: כל מה שצריך לעשות זה לכתוב תל-אביב.

הזמן: ערב רגיל. המקום: ארז טל. מעולם לא עיתונאי, תמיד בדרן, אח גדול, מראיין את רפי המסריח, הלא הוא רפי איתן, הלא הוא יו"ר מפלגת הגמלאים, הלא הוא בכיר מוסד לשעבר, הלא הוא בנאדם שכבר חייך לגופה או שתיים דרך משקפת טלסקופית עם מחבר אלומיניום שהשיג בקומבינה אצל הקת"ח. הטל הגדול מברר את מקור השפע הכלכלי של המסריח. המסריח מספר: מכרתי אשכוליות בשביל פידל קסטרו. טל מוסיף: גם הוא, אה, רוצח, אה, לא? המסריח מחייך חיוך מסריח.

המשך »

1
להביא את הסיפור: משל עיתונאי בחדר 404

2
מתברר שאני לא תושב תל-אביב. אני לקוח. בסיטידב.

לא, לא
באמת
אני מת
על זך.

השירים שלו, המוקדמים
והמאוחרים כל כך יפים
ונוגעים ללב. הוא בנאדם אבל
פעם בחנות ספרים
פגשתי בו. הצעתי לו
דבר מה
הוא לא הביט בי
במבט קר. ומה
בעצם רציתי? אינני יודע
בדיוק היום. הוא לא הביט בי
כלל וכלל וכמו גער: אתה מפריע
את מנוחתי. כאילו באתי
באמצע הלילה, דהור
על סוס ארור של שמש
ארורה.

השבוע ראיתי טלויזיה. נתנו
תוכנית על זך. למדתי
דבר מה חדש ושכחתי
דבר אחר. ידעתי
איש אינו יכול ללמוד
את מה שלא למדתי.

המשך »

Fork me on GitHub